Skip to content

בצעדים גדולים יש משהו שמדלדל את המהות

אפריל 5, 2006

"חשבתי לעשות סטיקר שאומר: 'מי מפחד מציור פיגורטיבי'", פתח בחיוך הצייר אלדר פרבר כשנפגשנו בתערוכתו, שהוצגה באביב 2005 בגלריה אלון שגב בתל-אביב. פרבר (35) הוא צייר נופים ריאליסטי ובוגר המחזור הראשון של בית-הספר הירושלמי לציור ורישום שייסד הצייר ישראל הירשברג. פרבר הוא בינתיים צייר הנוף המובהק היחיד בין עשרות הבוגרים של בית-הספר, ונדמה שהוא גם הישראלי ביותר מהם. צופה שמביט בציוריו לא יתקשה להרגיש שמשהו באוויר, ואולי גם באווירה, מדיף ריח מהביל של חום יולי-אוגוסט בגוש דן. הפיח של פריז, מה לעשות, אפור ולוהט פחות.
בוגרי בית-הספר לציור ורישום, ציירים מזן חדש-ישן, מתבדלים במודע מהעשייה המקומית ויוצרים ציור ריאליסטי ואדוק שאינו מוכר לעולם האמנות הישראלי הספקן. ציור ששורשיו טמונים הרחק מן ההוויה המקומית, בעבודותיהם של הגדולים שבציירי העבר החל בוורמיר, עבור בשרדן, קורו וקורבה, וכלה בריאליסטים האמריקאים, דוגמת תומס איקינס ואדווין דיקינסון.
ישראל הירשברג, צייר מוכר בזכות עצמו, נודע כמי שמנהל מאבק מיסיונרי על קדושת הציור. בשיחות ובראיונות שונים הוא מבקר את דלותה של התרבות החזותית בארץ ומתנער מכל דיון חוץ-אמנותי. "אני לא פסיכיאטר", השיב בזעם כשנשאל פעם על המשמעויות המיניות של הנערות המופיעות בציוריו של ארמנד בלטוס. "Next question", השיב כשנשאל על חזרתו בתשובה. הוא מספר שב-1998 הקים את בית-הספר כדי שישמש "מקום שבו תלמידים יוכלו לעסוק בציור מחויב ובלתי מתפשר, שאינו ניזון מן השוקת הרדודה, הקרייריזם השיווקי והאופנות השולטות בעולם האמנות".

הגבולות צרים, המעשה רדיקלי

"אחרי כל-כך הרבה שנים של ציור נוף, לפחות ביחס לגילי, לאט-לאט אני מבין מה מעניין ומהותי לאמנות שלי", מסביר פרבר. "הרבה מהדברים שאתה עוסק בהם כשאתה מצייר, המושגים הצורניים שלך, מערכות היחסים בתוך הציור, נשארים אותם המושגים לאורך השנים. המחקר הוא אותו מחקר, ורק המסקנות משתנות. כצייר אני מרגיש שככל שהזמן עובר אני מצר את עצמי יותר ויותר. תוחם לעצמי את מידותי. אתה זוכר איך נראה דייוויד ביירן מהטוקינג~הדס עם החליפה המגושמת שלו? מרוב מקום הוא לא היה מסוגל לזוז. אני מנסה לעבוד הפוך. כאשר הבגד שאתה לובש מתאים למידותיך, חופש התנועה שלך הוא בסופו של דבר גדול יותר. ככל שהגבולות שלך נעשים צרים יותר, אתה בעצם יכול לעשות מעשה רדיקלי יותר.

"ציור טוב", ממשיך פרבר כשאני שואל כיצד מתבטא תיחום הגבולות הזה בציור גופו, "דומה לנוסחה מדעית. חלק מהיופי של נוסחה כזו הוא שהיא מפשטת את הבעיה למרכיבים הבסיסיים ביותר. בעזרת מינימום משתנים אתה בעצם אומר מקסימום. תחשוב על פרנץ קליין ועל מארק רותקו. כל הבעייתיות של הציור שלהם מסתכמת ונפתרת במשיחת מכחול אחת או בשני כתמים צפים. גם סרה, שמצייר אלף נקודות, ואפילו חיים סוטין האקספרסיבי, הם אמנים שתוחמים גבולות. העבודות של סוטין גדושות כאילו הן עומדות לגלוש מעבר לבד, ועדיין הן יוצרות את התחושה שהוא עשה את המינימום הנדרש. אחרת זה היה מרגיש כאילו דוחפים לך משהו עם כפית לפה".
ובציור שלך?
בציור אתה בעצם לוקח את העין לטיול. חלק גדול מהעניין נוצר מההחלטות מה לראות ומה לא לראות, איפה להשתהות ואיפה לא, כיצד להוליך את התנועה שבציור וליצור מתח חזותי. אלה החלטות אינטואיטיביות ודינמיות מאוד, שאינן כתובות בספרי הדרכה. עבודה בנוף לאורך זמן רב מביאה אותך לנסיונות בלתי פוסקים להגיע לתמצות. גם בציורי מודל או טבע דומם צריך לצמצם, אבל אתה תמיד יכול לבחור טבע דומם מינימלי, שאינו משתנה. בנוף יש המון פרטים ודברים שמשתנים, ולכן כדי ללכוד אותו אתה צריך לדעת על מה אתה מוותר. כשציירתי בירקון, אחד הדברים שריגשו אותי היה שכשהסתכלתי על הציורים לא ראיתי רק ציור של הירקון, אלא גם ציורים של רוברט מאת'רוול ופרנץ קליין.
אנחנו מדברים על קורו ועל רותקו, אבל תסכים איתי שמשהו בציורים שלך מרגיש מאוד מקומי.
אתה אומר שזה מקומי, אבל הרבה אנשים בכלל אומרים לי משפטים כמו "הציור שלך מנצנץ כמו הסיין". אין בארץ מסורת של ציור נוף, חוץ מכל מיני לודוויג בלומים שבאו לפה ממקומות אחרים, והעדר המסורת משפיע על ההבנה של העבודות שלי. מי שיש לו ראייה ציורית יותר יבחן את הצבע והצורות, הגיאומטריה והמופשט, ואולי לא יגיד מיד שזה מזכיר לו את קורו ואת הסיין, אלא דווקא ציורים של פרנק אוארבך או איאן יוגלואו (ציירים בריטים בני המאה העשרים; י"א), או שיזהה מיד את המקומות. בקשר למקומיות אני חי בקונפליקט. גרתי ארבע שנים בניו-יורק וחצי שנה במדריד, אבל רק כשאני מוצא את עצמי עומד ביום קיץ חם באיזה חור צפונית לנתניה, שאולי לא הייתי בו בחיים, אבל חם ואביך שם כמו שאני רגיל, אני מרגיש שייך. אז מצד אחד אני מרגיש שהציור הוא אוטונומי, שהוא נמצא תמיד על "אדמה דיפלומטית", ומצד אחר אני מצייר רק במקום שבו אני מרגיש שייך. בהודו, למשל, לא הייתי מסוגל לצייר. הסתובבתי חודשיים עם כן ציור על הגב ולא פתחתי אותו אפילו פעם אחת.
הציור הריאליסטי נתפס לרוב כציור שמנסה לייצג ממשות. גוסטב קורבה, חלוץ הציירים הריאליסטים, סירב לצייר מלאכים ומדונות כל עוד לא יוכל לראות אותם. אתה, לעומת זאת, מדבר על הפשטה של כתמים, צורות ומערכות יחסים בתוך הציור. אז במה הציור שלך מתעסק, בנוף ובטבע או בציוריות?
קשה לי להסביר זאת במלים. אנחנו לא יכולים לדבר ציור, אלא רק לדבר על ציור. ציור מדבר בציורית. הוא עומד בפני עצמו, ולכן כשאני מנסה לבטא חוויה צורנית באופן מילולי אני מרגיש כמו נכה. זה כמו לנסות להסביר במשפט אחד בנורבגית שיר שנכתב בסינית. יש כל-כך הרבה משמעויות שאי-אפשר לתרגם. כשאני עומד מול העצים בירקון אני מנסה לפענח את הקוד של הטבע. אנחנו לימדנו את עצמנו לקרוא את הקוד במונחים כמו מים, עץ ופרח, אבל הקוד הוא בעצם כתם כחול וקו ארוך וכו'. העץ, בסופו של דבר, הוא חוויה כִּתמית. הדבר נכון גם לגבי עבודות של ציירים אחרים. כשאני מסתכל על ציור של וילם דה-קונינג, למשל, אז הציור הוא ממשי במובן זה שהצורות הן ממשיות.

יש דרכים פשוטות יותר לעשות כסף

"אמנות הציור מכילה רק את תיאור הדברים הניתנים לראייה והנגישים לאמן", פסק גוסטב קורבה, שיצא נגד מסורת הציור האלגורי והדתי שהיתה מקובלת בצרפת של המאה ה-19. עבודתו של קורבה לא הציגה רק העדפה אסתטית, אלא גם ביקורת פוליטית על מוסדות הדת ועל אופן ייצוגה של הדת באמנות. הירשברג ותלמידיו למדו מקורבה את הטכניקה, אבל השאירו מאחור את הביקורת הפוליטית. אמיתי מנדלסון, אוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, עמד על ההבדל כשכתב כי "ההסתכלות על המציאות לא משמשת את בוגרי בית-הספר כדי לחוות דעה או כדי להעיר הערות בנושא ביקורת החברה והתרבות, אלא כדי לשכלל את כלי ההתבוננות. רבים מהם מדברים על 'מוסר של ציור' ועל 'תרבות של התבוננות'. ההתבוננות עצמה היא העיקר. כל השאר נבנה סביבה".
פרבר אמביוולנטי בנושא הביקורת. לרוב יעדיף לדבר על ציור לשם ציור, אך הוא אינו מתעלם מן ההקשרים וההשלכות שלו, ונע בין "מוסר של ציור" ובין "ציור של מוסר".
"אני חושב שישראל הירשברג עשה פה מהפכה ענקית כשהקים את בית-הספר. יש טענות על כך שיוצאים משם כפילים שממחזרים שטאנץ מסוים, אבל זה דיבור של מי שלא מסתכל או לא מבין שכל תלמיד מתחיל את הדרך בחיקוי המורה שלו, דבר שאפשר לראות בתערוכות בוגרים של כל בית-ספר לאמנות. הדיבור על השטאנץ הוא קשקוש. תראה את המגוון שיצא מבית-הספר בשנים האחרונות, מאלכס גולדברג ועד ארם גרשוני. תראה את הציורים של בן טריט. הם רחוקים אלף שנות אור ממה שאני עושה היום, למרות שלמדנו ביחד. בית-הספר קיים בסך-הכל שבע שנים, אבל אחוז הבוגרים הפעילים שלו הוא לא יאומן ביחס לממוצע. זה גם בגלל המהות וגם בגלל הצורה".
ואולי גם כי ציורים כאלה נמכרים כמו לחמניות טריות?
אני לא חושב. האנשים שמגיעים לבית-הספר הם אנשים עם אהבה מאוד ספציפית. זו תוכנית מאוד אינטנסיבית, שדורשת מחויבות ומסירות גדולות. אף אחד לא יקדיש כל-כך הרבה שעות של עבודה קשה במשך שנים רק כדי למכור ציורים. יש דרכים פשוטות יותר לעשות כסף.
ישראל הירשברג הוא מיסיונר. כשהוא מדבר או כותב על ציור, הוא מזכיר צליין אדוק וחסר פשרות. נביא זעם של האמנות. כצעיר שגדל בתל-אביב של דלות החומר, איך אתה מרגיש ביחס לאורתודוקסיות הזו?
ברגע שאתה ניגש לצייר ציור כזה, אתה חייב להיות איש של אמונה. אני לא פוסט-מודרניסט, זאת אומרת, אני מקבל את העולם שלנו כמו שהוא, אבל השאלה איזו מהות יש לזה ואם יש מהות היא לחלוטין לא רלבנטית בשבילי. מבחינה זו אני אדוק לגמרי. לא מיסיונר, אבל אדוק. צייר ומורה לציור, אבל לא נביא זעם. בניגוד לישראל, שמקדם את האג'נדה הכללית ולא רק את הציור שלו, אין לי בעיה עם כל סוג של ציור או אמנות. מבחינה זו הביקורת שלי פחות הרמטית וצרה מהביקורת של ישראל. אני לא מרגיש סתירה בין העובדה שאני מצייר ציור ריאליסטי ובין האהבה שלי להנרי שלזניאק, למשל, שכמה מהעבודות שלו מדהימות בעיני. גם לרפי לביא, שאולי מסמל את ההפך מכל מה שאני עושה, יש עבודות יפהפיות. אני יכול לאהוב או לא לאהוב סגנונות אמנות שונים, אבל בסיכומו של דבר אני מוכרח לאפשר הכל. באותה מידה אני יכול להגיד שמעצבן אותי כששואלים שאלות לא רלבנטיות, כמו למה אני מצייר ציור ריאליסטי במקום לצלם.
הציור של רפי לביא, אמר פעם אדם ברוך, הוא חפץ חשוד שמעורר בך ספקות. זה בניגוד לציור שהוא חפץ מקודש שמאשר את הערכים שאתה מאמין. איפה אתה נמצא ביחס להגדרות האלו?
הסביבה שאמנים "חשודים" פועלים בה היא קשה וזרה לי. מה הקשר בין מה שדיברנו על הציור, על הצורה והשפה הציורית, ובין, אם להיות פופוליסט, המשתנה של דושאן? הוא מדבר על ואני מדבר מתוך. זה כמו ההבדל בין גוגול ובין ז'ורז' פרק. אני מאוד אוהב לקרוא את שניהם, אבל לו הייתי סופר ולא צייר ודאי הייתי כותב ספרות "מסורתית" יותר, כמו של גוגול, ולא ספרות שמטילה ספק בעצם הספרותיות. ציור פיגורטיבי ריאליסטי מפגין המון ידע בהיסטוריה ובטכניקה של הציור, לפני כל דבר ובלי כל קשר לאיכות שלו ולשאלה אם הוא טוב או לא. זאת בניגוד לציור של רפי לביא, שכל הזמן מתגרה בך ומכריח אותך לשאול שאלות כמו אם הוא באמת מתיילד או שהוא סתם ילדותי. רפי לביא הולך על גבול מסוכן מאוד. חלק מהעבודות שלו הן ציור ממש – ציור מופשט וציור ישראלי וציור חכם והכל – וחלק הן סתם אסתטיקה של מסמכים. היה לי הרבה יותר קל אם היינו מדברים על משה קופפרמן ולא על רפי לביא. הציור של קופפרמן אינו חפץ חשוד, אלא חפץ מקודש. קופפרמן, לדעתי, הוא צייר פנומנלי, שהמציא שפה ציורית מרתקת. מאחורי הציור שלו עומדת קונסטרוקציה ציורית מבוססת.
אז הציור שלך הוא חפץ מקודש.
קשה לי עם הגדרת הקדושה. האובייקטים עצמם אינם מקודשים. מה שקדוש הוא התהליך, החוויה הרוחנית החמקמקה שמתרחשת רק מול הבד או מול הפלטה. אני יכול לצייר יום שלם, למחוק הכל בסופו כי אני לא מרוצה, ואז להסתכל על הפלטה ולראות שהגעתי שם לצבע שחיפשתי. הריגוש שהחוויה הזו יוצרת כבר מנותק מן הציור כחפץ. אני לא פגאני ולא סוגד לחפצים עצמם. החוויה – ולא משנה שזה נשמע מצחיק, כמו לשאול אם יש אלוהים – החוויה היא החלק הקדוש.


לחץ להגדלה

טיציאן כן או לא

פרבר אמנם מקבל את המגוון הסגנוני, אך תופעות הלוואי של עולם האמנות העכשווי זרות לו. כשהוא נשאל על המיתוג – על הפיכת אמנים צעירים לכוכבי פופ – הוא מתפתל באי-נוחות. "אני לא יודע אם יש לי בעיה מהותית עם זה", הוא אומר, "אבל באופן אישי אני מקווה לגדול לאט. הייתי אסיסטנט של יעקב מישורי במשך שנה, אחרי כן למדתי עוד ארבע שנים בניו-יורק ושנתיים אצל ישראל, ובכל זאת זה לא נראה לי הרבה זמן. להפך. למרות שאני מצייר מגיל אפס, ומהיום שהשתחררתי מהצבא התחלתי לצייר בכל יום, אני מרגיש שעד עכשיו גיליתי רק קמצוץ. ציור זה דבר שמשתחרר לך באסימונים קטנים, ולכן אני באמת מאמין שההתקדמות נעשית בצעדים מדודים, ברווח הקטן שבין סכין הציירים לפלטה. בצעדים גדולים יש משהו שמדלל את המהות של הדברים במקום לרכז אותם. לעשות אמנות היום זה דבר שכרוך בהפקות גדולות. אז אתה מארגן ומנהל ומתאם, ובסופו של דבר מחמיץ את לב העניין".
ואיך מגיעים אל לב העניין?
אפשר לומר שאחד המאפיינים של העשייה בימינו הוא הניסיון המטומטם להמציא את הגלגל מחדש. יש בזה יהירות אופיינית לעידן שלנו, שמעודד בורות ומכתיר כאמן את מי שממציא איזה גימיק שאף אחד עוד לא עשה. אז נכון שאי-אפשר לקבוע שבלונה ולומר, ככה לעשות וככה לא לעשות, ולא כולם צריכים לבוא וללמוד אצל ישראל הירשברג, אבל אני חושב שעצם ההיכרות עם משנת הלימודים בבית-הספר שלו פותחת אופקים ומלמדת משהו שהוא גם האל"ף וגם התי"ו של תרבות חזותית, וזה לא משנה באיזה מדיום אתה עוסק. יש משהו מאוד פונדמנטליסטי בסוג העשייה הזה. משהו חיוני, שמעשיר את האמן. הייתי מאוד שמח למצוא תלמיד בצלאל שאומר לי שהוא לא סובל את טיציאן וגם מסוגל להסביר לי למה. אם ההסבר שלו היה מעוגן במסכת של ידע והבנה של ציור, הייתי יכול לקבל את דעתו, אבל לצערי הרבה מחוסר האהבה והסבלנות קשור בבורות נטו. כשאתה בועט במשהו, עדיף שתדע קודם במה אתה בועט.

פורסם במארב

דרור בורשטיין על אלדר פרבר

From → ראיונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: