Skip to content

סוף הדרך

אפריל 3, 2006


פייטה. דורית פיגוביץ'-גודארד

יום שני בצהריים. בת ים. מגדל המים ההיסטורי של העיר יבש כבר מזמן. כמו אנדרטה הוא חולש על העיר הקטנה. דלתו נעולה ואנטנה סלולארית על ראשו. יש משהו סמלי בעובדה שמגדל המים, שתוכנן בשעתו כמאגר לשעת חירום שסדנאות אמנות פועלות בחלליו הלא מנוצלים, משמש היום כתחנת ניתוב. כאילו הגוף כבר אינו זקוק למים, והנפש לא צריכה תרבות. הכל דיבורים בעידן החדש, ובשביל זה מספיקה אנטנה גבוהה של החברה הסלולארית שמרבה במחיר.

כליון הגוף וקץ התרבות באים לידי ביטוי גם בתערוכה "לגופו של עניין", שמוצגת במוזיאון בת-ים לאמנות הסמוך למגדל המים, וכוללת עבודות של 12 אמנים ואמניות. התערוכה, שחולשת על הקומה העליונה של בניין המוזיאון העגול, נפתחת במיצב של ורד סיון, שגרסא דומה לו הוצגה בשנה שעברה בבית האמנים בירושלים. המיצב מורכב מדמויות גבריות חסרות ראש העשויות צמר פלדה, כאשר החוטים שהיו מיועדים לעיצוב הראש כמו נפלטים מן הצוואר, נמתחים אל התקרה או נשפכים על הרצפה. כל הדמויות נוצרו בעבודת שזירה ידנית וממושכת.
הזמן והלחות שבאוויר נותנים את אותותיהם בעבודה: חוטי הפלדה מתאכלים אט אט ומוכתמים בחלודה. לכאורה, אין טבעי ובנאלי מזה – פסלי ברזל רבים עומדים ברחבי העולם ומחלידים באין מפריע. החלודה שמתפשטת במהירות הופכת לרוב למעטפת של קבע, והופכת למזוהה עם הפסל אף יותר מן הברזל החשוף. במיצב של סיון לעומת זאת, נדמה שהופעת החלודה אינה רק תופעת לוואי שולית. בין שתוכננה מראש ובין שלא, היא הופכת לאלמנט אסתטי חיוני. אם צמר הפלדה מדמה את בשר הגוף הגברי, החלודה היא הריקבון שפושה בו.

רוחן של סיגלית לנדאו ודמויותיה המגוידות שורה על המיצב, כמו גם על רוב העבודות המוצגות בתערוכה. הדבר בא לידי ביטוי הן בעיצוב דמויות אדם בחומרים כמו עיתונים ישנים, מלח וגבס, והן בתחושת הגופנית מחד ואפוקליפטית מאידך שעולה מעבודות רבות, ובהן בובות עטופות בחבלים שיצרה חן לוי, תיאטרון מריונטות של דמויות מעיסת נייר שיצרה מאירה גרוסינגר, יציקות שעווה של זיו בן דב ועוד. מרבית העבודות מבוססות על חשיבה עיצובית יתר על המידה. במבט ראשון התוצאה מרשימה, אך הרושם אינו נמשך זמן רב. כשהאסימון יורד, הגרוטסקה מתפוגגת ונשארת רק התפאורה. העבודות הטובות ביותר בתערוכה הן דווקא עבודותיהן של דורית פיגוביץ' גודארד ואתי אברג'יל, שבולטות הן באופיין העדין והמרומז והן ביופיין המוקפד. שתי העבודות, כמו גם עבודת הוידיאו של שרון בלבן, חורגות מן העיסוק הישיר בגוף האדם. אלו עבודות מתוחכמות יותר, ושווה להגיע למוזיאון במיוחד כדי לראות אותן.

אברג'יל, שמציגה בימים אלו גם עבודה יפיפייה באגף לאתנוגרפיה במוזיאון ישראל, יצרה בבת-ים את המיצב "עקבות וסימנים". המיצב מורכב מחוט, נייר-דבק וגבס, ועשוי בפשטות הפלסטית שמאפיינת את עבודתה. הוא שומר על המתח בין מינימליזם ואקספרסיביות, בין פשטות ויזואלית למורכבות רגשית, ומזכיר (שוב) כי אברג'יל היא אחת האמניות הטוטאליות והמרגשות שפועלות כאן כיום. תהליך עבודתה של אברג'יל מתועד בסרט וידיאו שיצר רן סלוין, המוצג גם הוא בתערוכה.
בחלל סמוך מציגה פיגוביץ גודארד את "הפייטה" – עבודת קיר הכוללת מלבן בד מתוח, כשממנו יוצאים שני כרסים שעליהם מונחת יריעת בד שמדמה גוף. העבודה, שהוצגה בעבר גם בגלריה "הקיבוץ" בתל-אביב, עשויה בעידון מצמרר. מלבד ההתייחסות הישירה לתולדות האמנות המערבית יש בה גם אמירה על אפשרויות הייצוג באמנות, ונדמה כי כלל העבודות בתערוכה הופכות למעין סקיצה להצבה מאופקת זו, שיכולה להוות סיכום תמציתי של התערוכה.

פורסם בהעיר

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: