Skip to content

אין תמונה נכונה

מרץ 29, 2006

stars
"אני מנסה לשעמם בכוונה", סיפר פעם הצלם רועי קופר בראיון שערכה אפרת שלם. "הטקטיקה היא כמו בהיפנוזה: להרדים את הצופה ואז לפתוח אותו לחוויה אחרת. אני חושב שבחזרה על הדברים יש משהו מענג, כמו אצל סיזיפוס – הסיפוק והאושר מצויים בירידה החוזרת ונשנית במורד ההר".
לפני שנה הציג קופר שתי תערוכות במקביל: "נוף דרום", בגלריה של בית-הספר לצילום מוסררה בירושלים, ו"כמו כוכבים שנלכדו לרגע במים", שהוצגה בגלריה נגה בתל-אביב. "נוף דרום" מדברת על "צילום ככלי להתבוננות בהוויה הישראלית העכשווית. זהו מבט מפוכח ונוקב, המעורר שאלות ביחס למקום, מקומיות וישראליות, ומחדד את היופי ושבירותו", נכתב בטקסט המלווה. הטקסט של "כמו כוכבים שנלכדו לרגע במים", בניגוד לזה הראשון, מדבר על החתירה הסיזיפית של האמן בנסיונו לתפוס את הבלתי נתפס. זהו הבדל די גדול בין שתי תערוכות של אותו אמן המוצגות במקביל.

קופר היה מורה שלי לפני כמה שנים, וכשאנחנו נפגשים אני מזכיר לו שבעבר הוא סיפר שכתיבתו של ג'יימס ג'ויס היא אחת ההשפעות הגדולות על עבודתו.
אז מה הקשר בין ג'ויס, "חתירה סיזיפית אל הבלתי נתפס" ו"התבוננות מפוכחת על הישראליות"?
"הכתיבה של ג'ויס היא דבר שמאוד השפיע על דרך ההתבוננות שלי בגלל האופן שבו הוא מושך את הזמן עם הפרטים הקטנים", מסביר קופר. "יש ב'יוליסס' פרק שלם שבו בלום, גיבור הספר, עושה דבר אחד בלבד: הוא מטגן נקניקיות. כך, דרך תיאור הדברים הקטנים, מגיע ג'ויס לדברים המשמעותיים באמת. אני מודה שהצד החברתי לא כל-כך מעניין אותי בעבודות שלי, אבל צילמתי הרבה בדרום. במוסררה ביקשו עבודות מהדרום, אז בחרתי כמה. אני לא עובד על-פי סדר מסוים, ולכן לפעמים יש לי עבודות נוספות שלא הוצגו בעבר. חלקן, כמו צילומי העקבות באדמה, דומות יותר לדברים אחרים שעשיתי, וחלקן פחות. הרבה דברים בדרום נראים כמו הפרעה בנוף. הדשא המלאכותי, החממה האדומה. אלו דברים שמושכים אותי. אם נחזור אל ג'ויס, מה שיפה אצלו הוא שאם אתה רוצה להבין את הספר אחרי שקראת אותו, אתה צריך לחזור ולקרוא אותו שוב. אבל לפני זה אתה קורא על ההיסטוריה של אירלנד, ואז אתה מבין יותר ניואנסים".

אין תמונה נכונה

כל ההתעסקות המקומית נראית לחלוטין לא רלבנטית כשנכנסים לגלריה נגא. שלוש סדרות של צילומי מים שצולמו בתעלת למאנש ובישראל תלויות בחלל המרכזי. כל סדרה מכילה כמה צילומים כמעט זהים. הכמעט הזה הוא שעושה את ההבדל, שכן קופר מבקש, כדבריו, להתבונן בפרטים הקטנים. במבט ראשון זה נראה משעמם, אך אז עולים דבריה של חוקרת הצילום רונה סלע, שכתבה פעם כי "מבטו של קופר מופנם, ויש לקלף את פני השטח השלווים, לכאורה, של עבודותיו, כדי להגיע אל מהות הדברים".
"אני מתעסק במבט האוטומטי של הצופה, שאמור לזהות תמונה תוך כמה שניות ולדעת מה היא מכילה ומה היא אומרת. העבודות האלו מנסות לפרק את המבט המהיר הזה. ההשהיה הקטנה מול התמונות, שנראות כמעט אותו הדבר, גורמת למחשבה נוספת. בצילום אנחנו רגילים לחפש ולמצוא מתי צריך לצלם. מתי אתה עושה את הלחיצה המכרעת. אני מנסה להזיז את הרגע המכריע ולא לקבוע מתי הצילום הוא 'נכון'. המחשבה שלי היא שאם יש לך חמש תמונות שנראות כמעט אותו הדבר, אין לך בעצם תמונה 'נכונה'".
ומה כן נכון?
אני תמיד מתעניין במה שאינו גלוי לעין באופן מיידי. אין לי סבלנות לעבודות שעושות "וואו" קצר. אנחנו שטופים באימג'ים כאלה, שעומדים מולם ואומרים, "או.קיי, יופי, הבנתי את הרעיון". אני הולך למקומות שמעניינים אותי, מקומות שדברים מרתקים קרו בהם. הלכתי לצלם בתעלת למאנש כי זה המקום שממנו התרחשה הפלישה לנורמנדי. אבל לא הלכתי לצלם בנורמנדי. אני אלך למקום שבו דברים התרחשו, אבל לא אלך לצלם את הדבר עצמו. צופה מבחוץ שרואה רק מים ושמים, מאיפה הוא צריך לדעת מה זה?
הצילומים שלי אינם צילומי צבא, ולכן אני לא מחפש את האירוע. אני יכול לספר איפה זה צולם, אבל לצופה החיצוני זה בכלל לא משמעותי. מהבחינה הזו זה כמו ג'ויס: אם אתה יודע יותר אתה מרוויח, והוא גם גורם לך לרצות לדעת יותר, אבל בסופו של דבר מה שחשוב הוא על מה אתה מנסה לדבר ואיך הדברים בנויים, ופחות השאלה מה צילמת ואיפה. בצילום שלי זה בכלל לא רלבנטי, איפה צילמתי, אבל אנשים תמיד מדברים על מה שלא רלבנטי. איפה צילמתי זה רכילות. אני יכול לספר סיפורים מהיום עד מחר על איך הגעתי למקומות ומה עשו לי שם, אבל זה לא חשוב.
כפי שאתה אומר, אלו לא צילומי צבא. אבל בעבר צילמת מחנות צבאיים שאי-אפשר להתעלם מן הקונוטציות שלהם.
"נקרופוליס" (סדרת צילומי בסיסים צבאיים שקופר יצר יחד עם גלעד אופיר; י.א) באמת היתה שונה. אבל גם שם לא צילמנו מחנות צבאיים שמתקיימת בהם פעילות, אלא מחנות נטושים, מוזנחים. כאלה שמשהו קרה בהם בעבר ולא בהווה. גם כאן התגובות הכי מעניינות ששמעתי הגיעו מאנשים שראו את העבודות כשהן הוצגו בטייט-מודרן בלונדון. אנשים שלא הכירו את המקומות ואת ההוויה הצבאית. בשבילם זו היתה חוויה גדולה. כאן כולם מכירים מיד. כל אחד עומד מול צילום ומיד אומר, אה, זה כאן, הייתי פה.

מי היה לפני

מה מושך את המבט שלך בזמן העבודה?
הקטע המעניין שלי הוא לצאת החוצה, לחפש ולכוון את עצמך למקום מסוים. זה סוג אחר של התבוננות, שנמצא אצלי בראש בכל דבר שאני עושה. לפעמים אני נוסע למקומות פשוט בגלל ששמעתי עליהם והסתקרנתי לראות אותם. כמו תעלת למאנש – פעם היה שם משהו, היום אין כלום, אבל עיניין אותי להיות שם. ככה נסעתי גם לגדנסק שבפולין. המהפכה הגדולה של לך ואלנסה התחילה בגדנסק, ובגלל זה רציתי להגיע לשם, אבל כשהגעתי לא צילמתי אתרי מהפכה, אלא צילמתי באזור. נכון, זו פולין, אבל העניין הוא בכלל בראייה. בפירוק ובהשהיה של המבט האוטומטי, שיוצרים מבט חדש. מבחינתי זה לא עקרוני אם אני מצלם בארץ או בחוץ-לארץ. אני מאמין שאפשר לצלם הכל כאן, אבל זה פשוט מעניין יותר לנסוע. חוץ מזה, הארץ קטנה. יום אחד הגעתי למקום כדי לצלם בו, פתחתי את החצובה וגיליתי על הרצפה שאריות של סרטי צילום. מה שהיה מצחיק הוא שעל-פי סוג הסרטים כבר ידעתי מי הצלם שצילם כאן לפני.
אז אתה בעצם מצלם תוך כדי טיול?
אני לא מטייל עם מצלמה. כשאני מטייל אני מטייל בלי מצלמה, וכשאני נוסע לצלם אני נוסע לעבוד. אני יוצא מוקדם בבוקר, מסתובב עד הלילה ועובד. זה לא טיול. כל הזמן אני מוטרד. העין, המחשבה, כל הזמן מוטרדות. הדברים לא קורים מעצמם. זה לא שאתה הולך ופתאום, וואו, אתה רואה את המקום. אתה נמצא במקום ומבין אותו, לאט לאט, כמו במדיטציה.

הראיון פורסם לראשונה ב"כל העיר" ובמארב.

From → ראיונות

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. חוסר סדר מאורגן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: