Skip to content

חושבים בקטן

מרץ 26, 2006

"בגיל 13", מספר הצייר לארי אברמסון, "בניתי עם חבר דגם של חוף נורמנדי ביום הפלישה. יצרנו במקלט הביתי צוקים מאיטונג, אוניות, מטוסים שהתרסקו על הסלעים, ובדיוק כשסיימנו לבנות הודיע לנו ועד הבית שצריך לפנות את המקלט בגלל מלחמת ששת הימים. אז פינינו את הדגם מהמקלט, ונכנסנו אליו שוב כדי להסתתר מההפגזות. זה היה השיעור הראשון שלי על יחסי הגומלין בין דגם ומציאות".
כמעט ארבעים שנה חלפו מאז "תקרית נורמנדי" עד שזכה אברמסון לממש פרויקט דומה בתערוכה הקבוצתית "מיני ישראל", שמורכבת מאוסף דגמים. למעלה מארבעים אמנים משתתפים בתערוכה, שנפתחת היום במוזיאון ישראל. לא מדובר בתערוכה קבוצתית במובן המקובל, שכן סך שבעים הדגמים השונים יוצר דגם ענק ומשוכלל. מבחינה זו ניתן לומר כי התערוכה השלמה היא עבודה בפני עצמה, וכאן אברמסון נכנס לתמונה, תרתי משמע. "מלכתחילה דמיינתי כינוס של עשרות אמנים שבונים דגמים של מציאות", הוא מספר. "חשבתי על תערוכה קבוצתית בלי מחיצות הפרדה וקוביות לבנות, כך שכל יצירה מתחככת ביצירות אחרות. לכל אחת מהעבודות יש פרשנות שונה – דגם מסגד חסן בק שבנתה שירה גפשטיין עוסק בנוכח-הנעדר בחברה הישראלית, הג'יפ של ארז ישראלי מתייחס לחוויית השירות צבאי, ועוד, אבל כשאתה רואה את הג'יפ והמסגד, עם הלגו של יהושע סימון והפסל של גל ויינשטיין, סך החלקים יוצר שלם שנראה קצת כמו מיני ישראל".


רותי נמט. דגם בית יהודי

התערוכה נולדה באופן רשמי לפני שנה, אך היא מתבשלת במוחו של אברמסון כבר משנות התשעים, בתקופה שבה החל להתעניין בדגם בית המקדש השני המוצג בירושלים. "ניסיתי לחשוב למה הדגם הוא דגם, למה בית שני ולמה דווקא בירושלים המערבית. דגמים של עיר קיימים בערים רבות, אך בירושלים הדימוי המוצע בדגם אינו דימוי של עיר ממשית שקיימת במציאות אלא של עיר בלתי מושגת, משאת נפש ששוכנת מעבר לגבולות החלל והזמן. ירושלים העכשווית מבקשת לייצג את עצמה באמצעות תור הזהב שאיננו עוד".
"דגם אף פעם אינו רק השתקפות פסיבית של המציאות", מוסיף אברמסון. "זה בסך הכל ייצוג מוקטן של העולם, אך מבחינות רבות הוא גם מכונן אותו. התופעה הזו מתבטאת בחריפות בירושלים, ששרויה בכפילות סימולטנית: ירושלים של מעלה, אידיאלית ורוחנית, וירושלים של מטה, אמיתית ופוליטית. שים לב כמה תופעות בעיר נראות כמו הדגם עצמו. השיכונים של גילה ושל רמות למשל, נראים כמו הגדלות של הדגם. שלא לדבר על מבני ציבור וישיבות. כביש בגין הוא דוגמא טובה לתרגום העכשווי של התופעה, מקניון מלחה שבנוי כמו עיר מקדש עתיקה, ועד למקדשי ההיי-טק של הר חוצבים בצד השני. כל המרחב הזה הוא סוג של גן חורבות".
איך נוצרה מזה תערוכה?
"עם הזמן שמתי לב שיותר ויותר אמנים, בעיקר צעירים, עובדים באמצעות דגמים. הדיון בנושא התקשר כמובן לשיח הפוסטמודרני של פוקו, רולאן בארת, ז'אן בודריאר ואומברטו אקו, שמדברים על כך שאין יותר מציאות ממשית אלא רק מציאות של דגם. רואים את זה באתר כמו מיני-ישראל, שמייצג את העיר הישראלית האידיאלית. זו ישראל כפי שמדמיינים אותה, שהיא כמובן ההפך מכפי שהיא מתקיימת במציאות. ישראל של מיני-ישראל היא הומוגנית ומסודרת. אין בה שטחים כבושים, התנחלויות וכבישים עוקפים. זה ייצוג של המקום שבו הישראלים מרגישים טוב עם עצמם, כמו בדיסני וורלד, שמייצג מקום טוב ונעים שבו כולם מחייכים ולא אלימים. לאט לאט הבנתי שהעבודה בפורמט של דגם היא יותר מאשר מקרה מצטבר, ובעצם יש פה פרדיגמה חדשה, שיוצרת כלי שימושי לתיאור המציאות. הרדי-מייד, שהיה הפרדיגמה המרכזית של אמנות המאה העשרים, מוחלף בדגם".
זו טענה שסותרת את התפיסה המקובלת, ולפיה אמנים עכשוויים מביעים את עצמם באמצעות חפצים קיימים שמסודרים בצורות וביחסים שונים.
"רדי-מייד הוא תמיד בקנה מידה של אחד לאחד, ולכן הוא מייצג רק את עצמו. הרדי-מייד שיחרר את האמנות מקונוונציה מימטית ואשליה של חיקוי המציאות, אך אחרי דור או שניים הוא נשבה במעגל הקסמים של עצמו. הדגם הוא פורמט כלאיים שיודע את מה שהרדי-מייד יודע על האובייקט הקונקרטי, אבל מפר את קנה המידה ומייצג משהו גדול שנמצא מחוץ למוזיאון. הדגם הוא חפץ קונקרטי ששובר את מעגל הרפלקסיביות. הוא חפץ שמכיר במציאות שמחוץ לחפץ".

עבודה של שירה זלבר
למעשה, אתה קורא הוגים כמו פוקו ובודריאר באופן שונה מהמקובל: במקום לדבר על דגם של דגם, אתה מדבר על דגם של משהו אמיתי. ואם יש דגם של משהו, זאת אומרת שיש גם משהו.
"כן, וזו מיני-מהפכה בתוך 'מיני ישראל'. על פניו מדובר בעבודות מתיילדות ולא 'רציניות'. לגו. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא הקשר התמים לכאורה של הילד המשחק בצעצועיו מאפשר לאמנים להתגבר על ההרמטיות של השפה המודרניסטית ועל הנייטרליות של השכפול הפוסטמודרני, ולהשיב למעשה האמנות תחושה מחודשת של אחריות חברתית והיסטורית. דווקא בגלל שזה דגם של משהו, דגם שמכיר במציאות, יש בעבודות הללו יסוד פוליטי מובהק – לא במובן של שמאל-ימין אלא במובן של הכרה והתייחסות לקיומה של מציאות. הדגם מאפשר קירבה של משחק לצד התבוננות ביקורתית, וכשאתה בוחן דגם, אתה יכול לאבחן את המציאות כאילו אתה מתבונן בה מרחוק".
אחרי מאה שנה שבהן אמנים מנסים לטשטש את הגבול בין האמנות ליומיום, אתה חוזר לטעון שאמנות היא רק רמז לעולם שבחוץ?
"כן. לדעתי הפנטזיה של האמנות להתערבב ביומיום שללה ממנה את כוחה. היא נטמעה בבנאלי, בסתמי. הקול הייחודי של האמנות נעלם".
איך זה מסתדר עם הפעילויות שלך במסגרת קבוצת אמנים נגד החומה? אתם הרי עושים מעשים קונקרטיים, כמו הפגנות באבו דיס.
"יש איזה דחף רומנטי להפסיק לעשות ציורים ופסלים וללכת לשנות את המציאות, אבל אתה לא באמת יודע מה יותר אפקטיבי, ללכת אחר צהריים אחד ולעשות פעולה מקומית ושולית שקשורה יותר למצפון האישי של המשתתפים, או לעבוד במעבדת האסוציאציות והגילויים של המוזיאון. אני לא יודע מה התשובה. מוזיאון הוא מדיום מאד מורכב, ומבחינות רבות הוא בעצמו דגם. מה שעזר לי להבין את זה, זה המאמר של פוקו על ההטרוטופיה. התערוכה היא הטרוטופיה במובן זה שהיא מתקיימת מחוץ למציאות, ובאותו זמן היא גם חלק מהמציאות. יוצאים ממקסי-ישראל, הולכים למוזיאון ונכנסים ל"מיני-ישראל" – מעין מטא-דגם שמפרק את האוטופיה של ישראל היפה ומציע דגם אחר. זה לא פירוק לשם הפירוק, שנועד ליצור דימוי קטסטרופאלי של סוף, אלא פירוק לשם בנייה. מיני-ישראל מציעה למקסי-ישראל דגם חדש שמבוסס על הכרה הדדית בשונות".
נדמה לי שאפשר היה להפוך את השיחה שלנו, בשינויים קלים, למאמר על הציור של לארי אברמסון, החל ב"צייר כמרגל", עבור דרך מודלים של ציור מופשט וכלה בתחריטי שושנת יריחו שהצגת בשנים האחרונות.
"כל ציור חדש הוא ניסיון נוסף להגיד את מה שלא הצלחת לומר בציור שקדם לו, והתערוכה הזו פועלת באותו רצף. אני לא חושב שהפכתי לאוצר לכבוד התערוכה. בפירוש הרגשתי שאני עובד כמו צייר שמגשים פנטזיה להיכנס לתוך ציור".
בקטלוג של "שושנת יריחו" אתה מדבר על כך שאי אפשר לאחוז בארץ, אלא רק בשבריה.
"כן, אבל זה לא אומר שמפסיקים לנסות. הזכרת את 'הצייר כמרגל', וזה מזכיר לי את המרגלים התנ"כיים שהולכים לרגל את הארץ וחוזרים עם דברים, עם משהו סמלי. גם התערוכה הזו היא מעין מסע ריגול. הבאתי שבעים דגמים, וגם שבעים דגמים לא מסוגלים לתפוס את המציאות. גם הם רק משהו סמלי".


מעין שטראוס. מתוך: פינוי התנחלות

פורסם בנוסח מקוצר בהעיר

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: