Skip to content

בומבה של נביא

מרץ 22, 2006

"קשה לומר שהוא היה בטוח בשליחותו כאמן", אומר אמיתי מנדלסון, אוצר התערוכה "חזון מיכאל", שהוצגה במוזיאון ישראל בשנה שעברה. "כאדם חושב וחוקר הוא חי בהתלבטות מתמדת: האם עליו להיות מבקר אמנות שעוסק באמנות, או אמן שהוא גם מבקר? הוא היה אדם רב-פנים; אמן, מבקר אמנות, חוקר תולדות האמנות, אוצר תערוכות ואיש ספר. בין כל הפנים האלה נרקמו יחסי גומלין".

מיכאל סגן-כהן נולד בירושלים בשנת 1944, בן לאב רופא ואם ציירת. אביו, דוקטור מאיר סגן-כהן, היה לדמות אגדית בירושלים. הוא שלט בתשע שפות, והכיר את כולם. מטופליו היו יהודים וערבים, עניים ועשירים, ומספרים כי גם לאחר שהפך לרופאו האישי של הנשיא יצחק בן-צבי לא היסס לצאת את ביתו בימי שלג כדי לטפל, ללא תמורה, בחולים מעוטי יכולת. הוא תיעב ביורוקרטיה רפואית, ולכן אל מרפאתו באבו-טור נכנסו החולים על-פי מידת הדחיפות, לא על-פי סדר הגעתם.
סגן כהן הצעיר גדל ברחביה ולמד בתיכון שליד האוניברסיטה. בהשפעת הוריו, שהנחילו לו את האהבה לאמנות, לספר ולתנ"ך בפרט, נרשם ללימודי תואר ראשון בפילוסופיה ובתולדות האמנות באוניברסיטה העברית "מגמות שרק אדם שאינו מוטרד מבעיות פרנסה יכול ללמוד בהן", כדבריו. משסיים את התואר הראשון המשיך ללימודי מוסמך באוניברסיטת קליפורניה שבלוס-אנג'לס. שהותו שם התארכה והתארכה, עד 1987. "לא נסעתי לארצות-הברית כדי להגשים את החלום האמריקאי", אמר מאוחר יותר. "נסעתי כדי ללמוד, כדי לשנות פרספקטיבות. איכשהו נגמר לי באותה תקופה מהארץ".

לוס-אנג'לס של שנות השישים היתה זירת תרבות ואמנות רוחשת, ששילבה בין תרבות ההיפים, תעשיית הסרטים בהוליווד ותרבות הצריכה. בהשראת ההיפים אימץ לעצמו סגן-כהן מראה של נביא מזוקן ומגודל שיער, מראה שזוהה עימו גם בהמשך ונקשר לעיסוקו בדמות האמן כנביא מודרני, כמו גם לאופן שבו תפס את תפקידם של האמן והאמנות בחברה. "סגן-כהן האמין כי בדור שבו אין עוד נביאים, תפקידו של האמן, כבן-דמות הנביא, להטיל את האמת בפרצוף קהלו", מספר פרופ' דוד הד, שהיה חברו של סגן-כהן לספסל הלימודים. "כאמן חזותי הוא השתמש, נוסף לרטוריקה, גם באמצעי המחשה ויזואליים".
סגן-כהן ראה בעין, בחוש הראייה, אמצעי להבנת המציאות ולחיזויה. אולי זו הסיבה שבחר באמנות החזותית, אף שלא היה צייר מובהק, אלא איש ספר. באחד מיומניו כתב פעם: "מה זה נביא מוכיח בשער, איזה שער? הגלריה צריכה להיות השער הזה". במקום אחר כתב: "הנבואה קשורה בעצם לראייה, כמו שנאמר בספר 'שמואל א": 'כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה'".

כבר בתקופת לימודיו לתואר ראשון החל סגן-כהן לכתוב ביקורות אמנות בעיתונים שונים. התעניינותו במחקר ובביקורת, במקביל לעשייה אמנותית, יצרה אצלו מתח מתמיד ומפרה בין התחומים. השפעתה של דמות הנביא קיבלה ביטוי גם בכתיבתו. לא פעם היה כותב תוך שימוש בלשון המטיפה של נבואות הזעם התנ"כיות בייחוד בהקשר העבודה הזרה שייחס לאמנים מסוימים. כאמן-מבקר צעיר היה סגן-כהן דעתן לא קטן. הוא שאף ליצירת אמנות יהודית-ישראלית אוטונומית, וסלד מחיקויים. ב-1977 כתב: "כדי להיחלץ מן הפרובינציאליות ומן המלחמה האבודה שבנהייה אחר מרכזי התרבות והאמנות המערביים, על האמנות הישראלית לחזור אל מקורות התרבות היהודית". כלפי עמיתיו לא היסס לנקוט סגנון חריף. את עבודותיו של רפי לביא כינה "מגמה אוואנגרדית חסרת שחר. יצירות שאין בהן אלא הד קלוש חקייני ופתטי למה שמתרחש במרכזי תרבות אחרים", ועל פסליו של יגאל תומרקין כתב שהם מציגים "תפיסה מונומנטלית זרה לרוח תרבותנו, ללא תכלית מוסרית יהודית. זהו מיליטריזם ישראלי חסר שורשים ובעל אגרסיביות שחצנית".

ב-1973 עבר סגן-כהן לניו-יורק והחל בכתיבת דוקטורט על עבודתו של האדריכל הסוריאליסטי פרדריק קיסלר (שתיכנן, עם ארמנד ברטוס, את היכל-הספר במוזיאון ישראל). הוא התפרנס מעבודה כנהג מונית, וכינה את עבודתו בחיוך "Self Portrait in a Yellow Cab". "אני דווקא אוהב את העובדה שאני נוהג במונית", כתב, ותיאר את העיר הרבגונית שראה מבעד לשמשת הנהג. בניו-יורק פגש בחורה אמריקאית מבוססת בשם וירג'יניה גרין. השניים נישאו, עברו להתגורר בסוהו והולידו את בקי, בתו הבכורה של סגן-כהן. רוחות האמנות סערו בניו-יורק של התקופה. הציור הפיגורטיבי החל לחזור אל קדמת הבמה הודות לזרם שכונה "ציור רע". במקביל עסקו אמנים רבים, ובהם ברוס נאומן, ג'ני הולצר וג'וזף קוסות, באמנות מושגית וביחסי דימוי-טקסט. שתי התנועות הללו, הציור-הרע והאמנות המושגית, נחשבו מנוגדות וסותרות אך סגן-כהן הצליח לשאוב משתיהן, וביקש למזג אותן לזרם שניתן לכנות "ציור מושגי".
דוגמה לציור המושגי היא "התיישבות" כיסא שעל מושבו צייר בקווים גסים את מפת ארץ-ישראל, ועל משענתו צייר שמים כחולים. "החיזיון הוא שאתה יושב עם גבך לשמים, והכחול מאחוריך". מבאר המשורר והאנתרופולוג זלי גורביץ'. "זה הופך את נקודת המבט. קודם אתה מסתכל ימה, כמו המסתכל אל, אבל באותה עת אתה יושב על הכיסא על הארץ, מהארץ, ומסתכל על הצופה".
"אתה יושב על הכיסא, אבל יש הבדל בין להתיישב ובין לשבת, בין התיישבות לישיבה", אומר חברו של סגן-כהן, המשורר יורם (יוריק) ורטה. "אתה מניח, בבוטות רבה, את התחת על הארץ, על המושג ארץ. זהו אקט הקונספט. כלומר, זה לא ציור של כיסא-מפה, אלא של התיישבות. ועוד משהו: כאשר השמים הם בגב, אז אתה נשען עליהם".

בחזרה למקורות

בניו-יורק, בין השאר בזכות המרחק מן הבית וההיחשפות לתרבות הניו-אייג', התחזקה התעניינותו של סגן-כהן בתנ"ך ובקבלה. הוא החל לעסוק במשמעותן של מלים, במשחקי אותיות ובמיסטיקה. בעבודתו חיפש אחר ביטוי אמנותי מודרני ליהדות המודרנית. סגן-כהן לא ניסה לייצג נושאים יהודיים; הוא ביקש ליצור אמנות שיהדותה היא, כפי שכתב פעם יגאל צלמונה, "חלק מרקמת הטקסט הציורי".
שהותו הארוכה באמריקה יצרה אצלו עניין במקומו של היהודי בעולם הגדול, כמו גם ביחס שבין המלה העברית ובין משמעויותיה ודימוייה. בספרו "סדר-יום" כתב עליו אדם ברוך: "האמנות היהודית-ישראלית שסגן-כהן ייחל לה אינה אמנות שיהדותה תימדד במוטיבים תנ"כיים או קבליים (כמו באמנות הסנטימנטלית של אסכולת בצלאל, או ביצירתם של ארדון ואגם), אלא אמנות שיהדותה תנבע מצורת החשיבה וההתבוננות היהודית. העניין אינו שימוש ברפרטואר היהודי, אלא במבט היהודי".

"מיכאל הוקסם מהדרך שבה מלה יוצרת דימוי", מספר המבקר והפסיכואנליטיקאי איתמר לוי. "איך מלה כמו 'יהוה' או 'הנני' עובדת כמלה בודדת, או איך ציור ניגש למלה. ציור המלה 'הנני', למשל, הוא ממוסגר, כמו מודעת אבל. למעשה הוא אינו מצהיר הנני, כי אם אינני". את האופן שבו התבטא נושא הכתיבה והכתב העברי בעבודותיו של סגן-כהן כינה ברוך "ציור מולדת אמיתי. מחוץ לעברית כמעט אין לו מובן". חוץ מעבודות כמו "הנני", "בגדה יהודה" ועוד, שעוסקות במלה או במושג ספציפיים, הוא יצר לאורך השנים סדרת ציורים גדולה שבה העתיק אל הבד, פשוטו כמשמעו, פרקים מן התנ"ך ציור שהוא "בין כתיבה תמה לרישום אמנותי", כהגדרתו של הד. במאמר מרתק מקטלוג התערוכה מאפיין הד את עבודות ההעתקה של סגן-כהן כדרך של עיבוד טקסט. הוא משווה אותו לפייר מנאר, הסופר הדמיוני מסיפורו של חורחה לואיס בורחס. מנאר ביקש לכתוב מחדש פרקים מספרו של מיגל דה-סרוונטס "דון קיחוטה" ולכתוב אותם לא כסופר ספרדי בן המאה ה-17, אלא כצרפתי בן המאה העשרים. עבודתו, התעקש, לא היתה העתקה; הוא מיאן לחזור לקרוא בטקסט המקורי של דה-סרוונטס כדי לא להיות מושפע ממנו יתר על המידה, ושאף לכתוב את הטקסט מחדש, מלה במלה, פשוטו כמשמעו.

מנאר אמנם נותר תרגיל מחשבה אבסורדי ומבריק של בורחס, אך סגן-כהן ביצע הלכה למעשה פרויקט דומה במידה מפתיעה. בניגוד לסופר מנאר, על כל פנים, הצייר סגן-כהן ביקש להדגיש דווקא את אופן הצגתו החזותי של הטקסט. "דווקא משום שהטקסט מקודש ואינו סובל שינויים", כותב הד, "אופן כתיבתו או הדפסתו הם זירת הביטוי האישי והווריאציה. ההעתקים הם למעשה כמה ביצועים לאותה היצירה הטקסט תנ"כי, אך הביצוע ישראלי. הכתיבה תמה, אך לא תמימה".

סגן-כהן היה גם אמן בעל מודעות פוליטית חזקה. ב-1977, בעת ביקור הנשיא סאדאת בישראל, קפץ לארץ ופירסם על עמוד ב"הארץ" מודעה בזו הלשון: "בגין וסאדאת שלום אם תרצו אין זו אגדה מיכאל סגן-כהן, תל-אביב" מודעותו הפוליטית הניעה אותו ללקט נבואות זעם ותוכחה עבור ציוריו. הוא דיבר על הגלגל המסתובב, וטען שהרלבנטיות של הנבואות הללו, למעלה מ-2,500 שנה לאחר כתיבתן, היא המקור לעוצמת ההעתקה. באחד מיומניו כתב: "זכריה מדבר על הנביאים הראשונים שכבר אמרו את אותו הדבר. ההיסטוריה חוזרת על עצמה משום שהבעיה היא תמיד אותה הבעיה. מבחינת העיסוק בעניין המוסרי הקשה, אין מושג של זמן היסטורי". אף שהטיף לקריאה במקורות, מעולם לא הזדהה עם הממסד הדתי או עם התנועות שמצאו ביהדות נימוקים שהובילו אותן לפעולות ועמדות קיצוניות. "כשנאמר שעם ישראל הוא עם סגולה", אמר בראיון, "הכוונה היא שנהיה מסוגלים. לא נמסר בידינו צ'ק בלנק; עלינו להוכיח שאנחנו מסוגלים. צריך פשוט לחזור למקורות, אך קריאתם צריכה להיות נכונה".

ניו-יורק כלווייתן

סגן-כהן נשאר בתפוח הגדול גם בשנות השמונים. לאחר גירושיו מגרין עבר להתגורר בדירת חדר באיסט-וילג', ושקד על סיום עבודת הדוקטורט. לא היתה זו תקופה קלה. סגן-כהן היה גרוש, בודד, רחוק מן הבית ומהחברים. את העיר המשיל אז ללווייתן שבלע את יונה הנביא, דימוי שמופיע גם בציוריו. זו היתה תקופה של התבוננות עצמית. "אני מרגיש שאני כאילו גומר סיבוב של חיפושים, קבלה, דת, פוליטיקה, אמנות, חיים אישיים, כאילו חוזר לקו ההתחלה", כתב בקדרות לחברו דוד טרטקובר. "כמו פאוסט, יש לי הרגשה שאיני יודע כלום, שכל מה שלמדתי אני יכול למסור בשעה או פחות על דף נייר אחד, שאפשר לזרוק לפח לאחר הכתיבה".
לאחר כמה שנים בניו-יורק החל סגן-כהן ללמד בבית-הספר לאמנות חזותית, שבו גם פגש את אשתו השנייה, הצלמת ליאורה לאור. באותה תקופה החל לפתח את דימוי ראש הציפור, הדימוי שאותו הפך לסמלה של דמות היהודי הנודד, וצייר סדרות של מפות ארץ-ישראל. על ציורי המפות כתב ורטה את שירו "המפה האלף": "ימין אדוני עושה / חיל קטן בשמאלו / עובד כל הארץ / במברשת אפורה / מטאטא תל-אביב / מחתיכת אדמה / צועק דמי ציון / צוחק נבוך בשגב / ובמטלית מטונפת / מנגב ת'נגב".

גם דמותו התנ"כית של משה העסיקה את סגן-כהן. הוא ראה בו את אבי הנביאים, אמן גדול שיצר את העם במדבר, ולא זכה לבוא אל הארץ. "כמו משה, גם הוא עצמו הסתכל אל הארץ מן החוץ. הוא חש שהוא מסתכל על הארץ המובטחת מניו-יורק, כי רק משם היה יכול לראות אותה בשלמותה", מספר האוצר מנדלסון. הוא נסע כדי לקבל פרספקטיבה, אבל מעולם לא חדל להתגעגע. "אחזור", קבע, "כי הרי אנחנו יושבים בארץ בגלל ספר, בגלל התנ"ך. צרפתי לא יושב בצרפת בגלל ספר וגם אמריקאי לא".

כשחזר לבסוף לארץ, ב-1987, עבר עם אשתו ועם בתם רות לדירה ברחוב אלפסי ברחביה, שם גם נולד בנם הצעיר, מלאכי. בארץ המשיך לפתח את שפתו האמנותית, לכתוב ולאצור תערוכות. בין השאר אצר תערוכות מקיפות מיצירתם של לאה ניקל ויחיאל שמי. סגן-כהן המשיך לעסוק בדמות הנביא, באופן דרמטי ומשעשע כאחד, עד שחלה באמצע שנות התשעים. מחלתו הקשה אילצה את הרופאים לקטוע את ידו הימנית, היד המציירת, אך הוא המשיך לעבוד במרץ ועבר לצייר בידו השנייה. "סגן-כהן ניסה תמיד לאתגר ולהרחיב את אפשרויות היצירה שלו", מספר מנדלסון. "עוד לפני שחלה נהג לפעמים לצייר ביד שמאל ולראות מה יוצא. לאחר הקטיעה, מכורח המציאות, צייר אך ורק בידו השמאלית אבל זה כלל לא מנע ממנו לעבוד. אולי אפילו להפך".
ורטה: "מיכאל היה ממלמל הרבה תמיד, אבל בשנה האחרונה לחייו נוספה איזו חשיבות למלמול. הוא אמר, הקול מסגיר את הכל; הוא לא יציב ולא ברור, אבל זה הקול שאני יכול ורוצה להוציא. מכל המקומות הקשים והנוראים האלה, זה הקול שעולה לי".

סגן-כהן דיבר כי הוא האמין. הוא האמין באמן, באמנות, באמונה ובאימון, ומצא קשר ישיר בין ארבעת המושגים הללו, שחולקים שורש משותף. במאמרו "קין" דימה את האמנים לפועלי בניין: "הם למשל", כתב, "בעצם בונים-חופשיים משום שרק הם יודעים את מדע הבנייה, מן התכנון והחישוב וכלה בסיתות האבנים המדויק והנחתן. החברה תלויה בידע שלהם, וזה נותן להם את החופש ששורשו מעיד עליו שהוא קשור לחיפוש, ללימוד, לקדמה". סגן-כהן ראה עצמו כבונה-חופשי שכזה. עד למותו ב-99' הוא שאף להנחות, להוליך את העם אחריו. בראיון שנערך עם מות אביו הכריז: "אתחיל כנראה ללמד. אני חושב שאהיה מורה טוב. אני אדם די כריזמטי. אנסה להביא ישועה לאנשים".
"הוא אמר לי לא פעם ולא פעמיים: 'בוא נכנס את העם מחר ברבע לחמש בגיא בן-הנום ונדבר איתם'", מספר ורטה. "כששאלתי אותו, 'מה תגיד להם?', הוא היה אומר: 'מה זאת אומרת? כה אמר ה' אלי לאמור…'".

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: