Skip to content

שלב ההכחשה

מרץ 14, 2006


יצונזר? צ'ארלי צ'פלין בסרט 'הדיקטטור הגדול'

"נעשתה כאן זילות של הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל", אמר אתמול ראש עיריית חיפה יונה יהב בתגובה להצגת רפרודוקציות של כמה מציורי אדולף היטלר בגלריה הפירמידה בחיפה. "האוצר יעקב חפץ יצר כאן בפומבי כשל שהדעת אינה סובלת. היטלר זה לא "עוד דבר" ובוודאי שלא אמנות. אם אנחנו נותנים פומבי לאיש הרי שבאיזה מקום אנו אולי בעקיפין תורמים ולו באחוז מזערי להכחשת השואה".

אין זו הפעם הראשונה שעסקן כזה או אחר קופץ ברגע ששמו של היטלר מוזכר. תשאלו את רועי רוזן, שבשנת 97 הציג במוזיאון ישראל את התערוכה "חייה ומות כאווה בראון". התערוכה כללה ציורים וטקסטים המתארים (בין השאר) סצנות סמי-פורנוגרפיות, ועוסקים בקשרים שבין אלימות, מין, שליטה, יופי ומוסר.
באופן טבעי עוררה התערוכה סערת רגשות ציבורית. מבקרים רבים מחו כנגד השימוש הזול, הגס והמניפולטיבי לכאורה, שמנכס את טראומת השואה לצרכים אסתטיים. הגדיל לעשות טומי לפיד, שהכריז כי "יש להפסיק לשחק את המשחק הנאור. צריך לסגור את התערוכה, להעיף את האחראים, ולחטא את מוזיאון ישראל מהטומאה". בתגובה לביקורות כתב אז חיים לוסקי כי רוזן "מבקש לפרק את החוויה הטראומטית מחד ואת המיתוס שנקשר סביבה מאידך, לא כדי להפוך את היטלר לאדם טוב, אלא כדי שנוכל להתמודד עם השאלות הנוראות מכל בכלים מפותחים ומעודנים יותר". 
גם האמן רם קציר זכה לטעום מנחת ידה של הטלא-פוליטיקה, כאשר חברת הכנסת זהבה גלאון כמעט והתפלצה למראה חוברות הצביעה שהציג במוזיאון. חוברות תמימות לכאורה, שהכילו שרטוטים שהוכנו על סמך צילומים של בכירי המשטר הנאצי. בזיכרון עולה גם התקרית האומללה שבה חיבל שגריר ישראל בשבדיה צבי מאזל, במיצב שיצרו דרור פיילר ורעייתו. מיצב שהתייחס בהבנה (על פי הדיווחים. לא הייתי שם), לפיגועי התאבדות.

מה שמאפיין את כל התקריות הללו הוא ההתנייה הצדקנית של אנשי הציבור, הממהרים לקפוץ בראש מבלי לרדת לשורש העניין וללא קשר לתוכנן של היצירות הנדונות. לא ראיתי את התערוכה בחיפה ולא מצאתי עליה מידע ברשת, אך קשה לי להאמין שציוריו של היטלר הוצגו ככה סתם, בשביל היופי. מהיכרות כללית עם הגלריה ועם עבודתו של מנהלה, האמן אברהם אילת, נראה לי הגיוני יותר שהעבודות מוצגות במסגרת תערוכה שמבקשת לבדוק את הנושא באופן ביקורתי ומעורר מחשבה. שמה של התערוכה, "עניין של אי-הסכמה", מרמז על כך. הצהרתו הפטרונית של יהב כי לא ידרוש להוריד את העבודות משום ש"אינו קומיסר תרבותי" פתטית, כאילו ניאות הגביר להתרצות. זה מזכיר שוב עד כמה נחוץ להעביר לנבחרי ציבור שיעור קטן על חופש הביטוי. הערתו בנוגע להכחשת השואה מגוחכת אף יותר אך אינה מפתיעה. ככה זה כשגדלים במדינה שהופכת תוצר אנושי לאירוע מיתי. מבחינה זו אם יש פה מישהו שמכחיש משהו, זהו יונה יהב, שמעדיף לטמון את ראשו בחול.

From → מסביב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: