Skip to content

להסתדר בשלשות

מרץ 12, 2006

פיגועים? התנחלויות? זירות פשע? צלם העיתונות פבל וולברג היה שם, מאחורי עדשה. אבל זו פרנסה. בשביל העניין הוא בוחר את התצלומים הטובים, מדפיס אותם בשלשות ומציג במוזיאונים

"יש תמונות שהתפרסמו בעיתונים והפכו לאייקון", פותח הצלם פבל וולברג. "אפשר להגיד שזו מטרה של כל צלם עיתונות, שיהיה לו אייקון. אבל אני דווקא לא יודע אם יש לי מטרה כזו. צלמים צריכים להחליט אם לחפש אייקונים או לעבוד באופן יותר אישי, ואני באמצע – עושה גם את זה וגם את זה. בזמן הצילום אני עובד על אוטומט, מנסה להוציא כמה שיותר. אחר כך יש שלב של עריכה, וזו הזדמנות לעשות משהו אחר, לשבור דברים".

עניין של מזל

וולברג עובד כצלם עיתונות כמעט עשר שנים: תחילה בעיתון "הארץ", ולאחר מכן בסוכנות הצילום EPA. הוא איש גדול עם אופנוע גדול, ש"נראה כמו יס"מניק", לדבריו. נינוח ושבע קרבות הוא יושב בבית קפה ועונה תשובות ישירות וקצרות בקול צרוד ובדיבור מהיר: "זה יותר נוח", הוא משיב לשאלה על המעבר ממצלמת פילם למצלמה דיגיטלית; "לא ממש", הוא עונה כשהוא נשאל אם סצנות קשות שהוא מצלם מלוות אותו גם אחרי העבודה.
וולברג נולד בלנינגרד ב-1966 ("אבל אני בן 39, שלא תכתוב 'בן ארבעים'"), ובגיל שמונה עלה עם משפחתו לישראל. כיום הוא מתגורר ברמת גן עם בנו בן השלוש. ללימודי צילום הגיע למרות שבילדותו נמשך דווקא לציור: "אחרי הצבא חיפשתי מקצוע. עם ציור לא היה מה לעשות. צילום נראה לי כמו תחום מעניין שגם ייתן לי עבודה. לא חשבתי שאני אהיה אמן או משהו".
אמנות היא לא מקצוע?
"אני ממוצא רוסי, אמא שלי לימדה אותי שאמנות זה מקצוע, אבל פה זה לא קיים. כאן אמנות היא לא ממש תחום. אתה לא יכול לחיות פה ממכירת תמונות. מקסימום תקבל משכורת של מורה בבצלאל".
במקביל לעבודתו העיתונאית, ושלא כמו צלמי עיתונות אחרים, מיוצג וולברג על ידי גלריה לאמנות (דביר) ומציג את עבודותיו בתערוכות רבות. כמה מהן ניתן לראות בימים אלה במוזיאון תל אביב ובמוזיאון חיפה (בתערוכה "רגשות מעורבים"). בשני המקומות מוצגות שלשות של צילומים, המודפסות וממוסגרות יחד. "האפשרות לערוך ולהחליט על החיבורים מוסיפה עניין", מסביר וולברג את אופן ההצגה. "כשאתה מצלם יוצאים לך כל מיני דברים, חלק מעניינים וחלק לא. אם תראה תמונה אחרי תמונה, יהיה לך קשה להגיד שאחת מיוחדת או טובה יותר מאחרות. גם התמונות שבוחרים ומפרסמים בעיתונים הן לא תמיד התמונות שאני אוהב. בחיבורים בתערוכות יש לי יכולת בחירה, ואני יודע מה הכי טוב. הרי מה יש כבר ללמוד בצילום? כלום. טכניקה לומדים מהר, ואז, או שאתה רואה תמונות או שלא, או שיש לך מזל או שלא. כל הצלמים יוצאים בדרך כלל לאותם מקומות. יום אחד לי הולך יותר טוב, ויום אחר למישהו אחר. אז מה נשאר לך בסוף? העריכה".
למה דווקא שלישיות?
"אם להגיד את האמת, זה לא שאני חושב שזו הצורה הכי טובה, אבל פשוט נוח לעבוד כך. חוץ מזה", הוא מוסיף בחיוך, "כשאתה אמן, באים אליך כל מיני אוצרים ומחפשים איך העבודה שלך תתאים להם לתערוכה. ככה אני עושה שיהיה להם יותר מעניין".

מתמכרים לאדרנלין


פבל וולברג. צילום צבע. להגדלה

צילום הוא עבודה עבור וולברג, וכשאין עבודה, הוא נשאר בבית. "למה שאני אצא?", הוא שואל. "אני מצלם מספיק גם ככה. אם בסוכנות רוצים שאני אעשה סיפור, אז אני עושה סיפור. אם לא, אני יושב בבית, שותה עוד כוס קפה".
ואם לא תצלם במשך כמה ימים?
"אז זה כבר יחסר לי. מתמכרים לזה, לאדרנלין. תמיד אחרי שאתה מצלם סיפור אתה חושב איך היית עושה את זה יותר טוב, ואז אתה כבר מחכה לפעם הבאה".
לפני ארבע שנים הציג וולברג במוזיאון תל אביב תערוכה בשם "טווח אפס – צילומים מהזמן האחרון". באופן טבעי כללה התערוכה צילומים רבים של פיגועים ומראות מהאינתיפאדה.  בשיחה איתו, שמופיעה בקטלוג התערוכה, אמר וולברג כי גם כצלם הוא מזדהה יותר עם הצד הישראלי. כשאני מעלה זאת, הוא מבקש לתקן את הרושם: "זה לא מדויק. אמרתי שאני מכיר את הצד הישראלי יותר טוב. מרגיש אותו. אבל היום זה כבר לא נכון. שעות של עמידה במחסומים גורמות לך להבין מה קורה בצד השני. ככל שאתה עובד יותר, אתה מזדהה פחות ופחות עם הצד שלך".
הרגישות לא נשחקת עם השנים?
"כן, היא נשחקת. לכל דבר יש בלאי. כשנסעתי לצלם במקום אחר, למשל, במהפכה הכתומה באוקראינה, היה לי יותר מעניין. פה אתה מצלם עוד פעם ועוד פעם מתנחלים והתנחלויות – כמה אפשר? אז כן, צלמים נשחקים. אבל מצד שני, אפשר להגיד שככל שעובר הזמן אני משתפר בצילום, ושגם כאן הנושאים משתנים. כשהתחלתי לצלם לעיתון, בסוף שנות התשעים, חיפשו חומרים על כל סכסוך פלילי קטן וכל צינור ביוב שמתפוצץ. אחר כך התחילה האינתיפאדה וזה ירד מהכותרות. היתה תקופה קשה של פיגועים, ישבנו וחיכינו כל הזמן לקריאה. עכשיו רגוע יותר, חוץ מאשר בהתנחלויות".
אתה לא חושש לצלם עימותים?
"קצת, אבל מה זה עימותים? לא משהו רציני. מקסימום אתה מצלם ומישהו זורק עליך ביצה. לחבר שלי פינצ'רו את הגלגלים. לא נורא. אוריאל סיני, חבר שלי, דווקא חטף אבן. בהתנחלויות לא אוהבים עיתונות, במיוחד לא עיתונות ישראלית. הם חושבים שמציגים אותם רע".
ואתה מסכים עם זה?
"מה זה רע? מה זה טוב? אתה מכיר אנשים טובים? לא. אז מה אתה רוצה? הכל אינטרסים. באוקראינה הכתומים התאימו לעיתונות, אז אהבו אותם. אז מה? בסופו של דבר הכתומים מושחתים בדיוק כמו הכחולים. גם פה. אני כבר לא מאמין שיש דבר כזה 'תיעוד עיתונאי'. כל אחד רואה מהזווית שלו. אין צודקים ולא צודקים".
יכול להיות מצב שבו תעזוב את המצלמה ותלך לעזור למישהו שנמצא בפריים שלך?
"מה, לעשות החייאה לאנשים? נראה לי שכן, למרות שעוד לא הגעתי למצב כזה. אני לא אזרוק את המצלמה, אבל אעזור".
גם במחיר של צילום טוב?
"אפשר לצלם וגם לעזור. לצלם לוקח שנייה. זה לא ישנה הרבה".
למרות חזותו הבריונית וממדיו הגדולים, יש מקומות שוולברג משתדל שלא להיכנס אליהם. אזורים של פשע ומריבות בין חמולות, לדבריו, מסוכנים הרבה יותר מהשטחים. שם פחות מסוכן, אלא אם כן "מחפשים ללכת בכוח". "כיום, כשאני עובד בסוכנות", הוא מסביר, "אני גם לא צריך להיכנס לכל המקומות הכי מסוכנים. בסוכנות אני עושה את הסיפור שביקשו ממני, וגמרנו. זה לא כמו בעיתון. אין כוננות מתמדת, משימות, כיסוי תחת. בסך הכל, נוח לעבוד פה, בארץ. זה לא ג'ונגל. אתה נוסע לירושלים לעשות סיפור, יש לך ברים, בתי קפה. הכל סבבה. אם צריך, תוך שעה וחצי אתה כבר בעזה, מצלם".

פורסם בהעיר

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: