Skip to content

פגישה מחודשת, בלי מדים

מרץ 9, 2006


אלכס ליבק. מחסום ארז, 1999

הפעם הראשונה שפגשתי את עמית לשם, כמו גם כל הפעמים שאחריה, הייתה במחסום ארז. באחת עשרה בלילה המחסום שקט. אף אחד לא מצפה למבקרים, קל וחומר שלא ליהודיה מבוגרת שמגיעה לבדה מן הצד הפלסטינאי, אנרגטית ותזזיתית כאילו השעה הייתה עשר בבוקר. "עזה היא מקום ממכר. זה כמו בית שני בשבילי" אמרה. שתקתי. קשה להבין בנאדם שמאוהב במקום שממנו אתה רק רוצה לברוח. כששאלתי מה היא עושה שם בפנים הסבירה שהיא מקרבת בין אנשים. "יש לי שם המון חברים נפלאים. כשאתה מכיר בן אדם, אתה כבר לא יכול להיות אויב שלו. בגלל זה אני רוצה להכיר את כולם". חייכתי, כי מה כבר יכולתי לומר. עשרים אלף פועלים עברו במחסום באותו היום. לא נהיינו חברים.
באחת עשרה בלילה המחסום שומם. מאתיים מטר קדימה עומדים שוטרים פלסטינאים במדים מגוהצים ודרגות מבריקות, מאתיים מטר אחורה מתעפצים שוטרי מג"ב, וביניהם עמדת הביקורת – סככה מגודרת ומוארת בפלורסנט כחלחל. בחדר הסמוך מסביר חוקר משטרה תורן שפעם הכול היה יותר פשוט, ותוך שתי דקות בחדר החקירות המסתנן התורן כבר היה שר את "התקווה". אני שותק. מה אפשר להגיד. באחת עשרה בלילה החיילים עייפים. עשרות אלפי בני-אדם עברו במחסום מאז לפנות בוקר. נחיל אדם עייף, מיואש וחסר זהות. נמאס להם. גם לחיילים נמאס. כן מכירים, לא מכירים. למי אכפת.

כל שינוי קטן בשגרת המחסומים הופך לאטרקציה. דמות של אמא תרזה שאוהבת בני-אדם היא סיבה להתרגשות מיוחדת. מאז אותו מפגש ראשון באמצע הלילה התחלנו להתראות פעמיים בשבוע. לפעמים הגיעה לבדה, אך לרוב הביאה עימה קבוצה קטנה של ישראלים. מאות אנשים הכירו עזה אחרת בזכותה, כי "כל מי שרואה את עזה בעיניים שלו כבר לא יוכל לשנוא". את חושבת שאת משפיעה? שאלתי. "רק מעט", ענתה בעצב. "מצד אחד המעט הזה הוא המקסימום שאפשר, ומצד שני, בלעדיו אי אפשר". חייכתי. זה יפה.
לא ידעתי למה לצפות כשנפגשנו שוב לאחרונה. חלפו שבע שנים ואינתיפאדה אחת, אך בעולמה של לשם כאילו דבר לא השתנה. אותה החיוניות, אותה האהבה. "תראה שאם אני נכנסת לעזה אני לא יוצאת לפחות חודש. תשיג אישורי כניסה ובוא ניסע" ביקשה, וסיפרה על מאות החברים שלא ראתה מאז שסגרו את הרצועה.
מי שראה את המחסומים מקרוב לא יכול לשכוח אותם. על כך הסכמנו גם השבוע. "איך הגעת אלי אחרי כל-כך הרבה זמן", שאלה. "החזקתי את תעודת הזהות שלך מספיק פעמים כדי לזכור את שמך", עניתי במבוכה. בזמנו סיכמנו שאצטרף לביקור כשאשתחרר, אבל אז פרצה האינתיפאדה והמחסום נסגר. גם היום אני רואה את עזה בעיניים עייפות של חייל, ואילו לשם רואה אותה דרך עיניים פעורות לרווחה.

From → יומן

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: