Skip to content

אנשי התחנה

מרץ 6, 2006

"הקלישאה שאומרת שאם לא תהיה בתל-אביב לא תהיה אמן טוב, לא התאימה לנו". לפני שנה וחצי פתחו חמישה אמנים צעירים סטודיו משותף בירושלים. ראיון הקמה

"יש לי חבר" פותח הצייר הצעיר ינאי סגל, "כל החיים שלו הוא גר בירושלים. נולד פה ולמד פה. רק סיים בצלאל, עבר לתל-אביב לפני חודש, והשבוע הוא כבר מעז להגיד לי: נו מתי אתה עוזב את העיר המסריחה שלך?".

יום חמישי בערב. כמדי סוף שבוע, אזור התעשיה של תלפיות הופך פניו. המוסכים נסגרים והמועדונים נפתחים. אנחנו יושבים בקומה העליונה של מבנה תעשייתי ברחוב האומן, בסטודיו החדש של מאשה זוסמן. יחד עם סגל וזוסמן יושבים גם ניר הראל ואבי סבח. הצלע החמישית, דן אורמיאן, לא יכול היה להגיע. חמישתם בוגרים טריים מבצלאל ששכרו לאחרונה חללי עבודה משותפים בעיר, ויש להם תכנית: לחיות ולעבוד בירושלים. זו אינה תוכנית טריוויאלית. רובם המוחלט של בוגרי בצלאל, חממת הגידול הישראלית המרכזית לאמנים צעירים, מסיימים את לימודיהם בעיר ובורחים מערבה כל כך מהר, עד שלעיתים נדמה כי גם בתקופת לימודיהם, גופם של התלמידים אמנם נמצא בירושלים, אך הלב בתל-אביב, והמבט, עוד בטרם למדו לשחות, נישא אל מעבר לים. רובם, כאמור, אבל לא כולם. מבין חברי הקבוצה, סגל הוא הדעתן שמדבר בשטף ובביטחון. כשהוא אוהב הוא באמת אוהב, וכשהוא כועס הוא ממש כועס. זוסמן, כאנטיתזה, מתלבטת ומתחבטת בינה לבין עצמה, ובינה לבין החברים. סבח עומד באמצע בין שניהם, כמו יודע מה מטרתו, אך עדיין לא בטוח כיצד להגיע אליה. הראל הוא טיפוס שקט שכמעט ואינו מתערב בשיחה. גם על עבודתו הוא אינו נוטה להכביר מילים, ונותן לציורים לדבר בשם עצמם.

לא לקפוץ לביצה

רק לפני חודש הם עברו לכאן, ועקבות המעבר עדיין ניכרים. כדי שכולם יוכלו לשבת מביאים כיסאות מן הסטודיו הסמוך. הקירות עדיין חשופים, אך לצידנו, על הרצפה, שוכב דיקט מצויר למחצה. אל הסטודיו בתלפיות הם הגיעו לאחר חיפושים ממושכים. לא קל למצוא בעיר חללי עבודה, בוודאי שלא במחיר סביר.
הראל: "בהתחלה רצינו לשכור מעין האנגר גדול שישמש את כולנו. אנחנו הרי רגילים לעבוד בחלל משותף עוד מתקופת הלימודים. חיפשנו בגבעת-שאול, במקור-ברוך, בתלפיות, בסדנאות האמנים בטדי, ולא מצאנו שום דבר במחיר שיכולנו להרשות לעצמנו לשלם. לפני כמה חודשים שלחנו מכתב לעירייה, וכך נודע לנו על הסדנאות האלו, ששייכות לקרן ירושלים. בכלל לא ידעתי שיש מקום כזה בעיר. את סדנאות האמנים בתל-אביב, להבדיל, אני מכיר עוד משנה א' בבצלאל".
כיצד קורה שחמישה בוגרים טריים ומוערכים בוחרים להישאר לגור ולעבוד בירושלים?
סגל: "יש מין חוק לא כתוב שאומר שכדי להיות אמן אתה צריך לגור בתל-אביב, ולהתנהל בצורה מאד מסוימת. זו תנועה אוטומטית, שכמעט ולא שואלים עליה שאלות. כמעט כל בוגרי בצלאל עושים את הצעד הזה, וגם אני הייתי בטוח שאני עוזב".
"אני אפילו חיפשתי דירה בתל-אביב", אומרת זוסמן.
סגל: "כולם הולכים באותו הכיוון, מבלי לחשוב בכלל אם הכיוון הזה תורם להם באופן אישי ואמנותי. כל מה שאנחנו עשינו הוא לעצור לרגע. לא לקפוץ ישר לביצה הרגילה. הקלישאה שאומרת שאם לא תהיה בתל-אביב לא תהיה אמן טוב, לא התאימה לנו. באופן אישי לא הרגשתי שזה באמת החיים. בתל-אביב הכול מגניב. כל יום יש תערוכות, מפגשים, בתי-קפה, פעילויות. אני לא מבין איך אפשר לעבוד ככה. אמן צריך להיות קצת לבד. אחרת הוא לא יוכל ליצור".
זוסמן דווקא חולקת על דבריו של סגל. "באופן אישי אני לא מרגישה שירושלים או תל-אביב עושות אותי אמנית יותר או פחות טובה ממקומות אחרים" היא אומרת. "המרחקים קצרים בכל מקרה. חשבתי לעבור, וגם עכשיו אני לא יודעת איפה אהיה בשנה הבאה. נשארתי כאן אך ורק בגלל הקבוצה, החברים. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת היציאה הראשונה אל העולם. יותר נחמד לעשות את זה ביחד, גם אם אנחנו בעצם יוצרים בנפרד".
"אנחנו לא נמצאים כאן כי אנחנו יוצרים ביחד, אלא כי אנחנו באותו הראש" מסכים גם סבח. "אנחנו חברים עוד מתקופת הלימודים, ובגלל זה החלטנו לשכור חללים משותפים. אין פה איזה מניפסט אמנותי משותף, אלא שיקול של נוחות ועבודה בסביבה תומכת, שגם מאפשרת דיאלוג פורה".

תכניות לעתיד

מה התחושה כשמתחילים לעבוד בעולם הגדול, האמיתי?
הראל: "רק נכנסנו לכאן, ולכן עוד קשה לדבר. אבל כבר היו לנו מעט מפגשים עם אנשי מקצוע, ואני חייב להגיד שזה לא קל. בזמן הלימודים המסלול די ברור, והחממה הבית-ספרית נותנת תחושת ביטחון. בחוץ אתה כבר עצמאי. עכשיו, כשמגיע אוצר כדי לראות עבודות, זה כבר לא משהו שמסתכם בציון או בביקורת של מרצים, אלא בהתפתחות הקריירה".
"יש קטע כזה, כשמסיימים את בצלאל, מרגישים תלושים" אומר סבח. "זה רגע מסוכן כי הוא מייבש יצירתית. בקלות אפשר להיכנס לסחרור של עבודה ועיסוקים אחרים שאינם קשורים לאמנות. כל אחד מאיתנו צריך עכשיו לשבת ולעבוד. ליצור גוף עבודות".
אנחנו לוקחים פאוזה קטנה, וזוסמן קמה כדי למזוג עוד יין. בפינה עומדים קומקום ובקבוקי בירה ריקים, ולצידם טלוויזיה ומספר קלטות וידאו. זכר לערב הפתיחה שנערך במקום לפני שבועיים. האירוע, שכלל את הקרנת הסרט "מגנטיק איי" וסט תקלוט של גבי לה-לה, היה יריית הפתיחה. התכניות לעתיד כוללות ערבי קולנוע, מוזיקה, תערוכות, ובעיקר עבודה.
זוסמן: "אני רוצה ליצור פה מקום מפגש לאנשים צעירים ומעניינים. אנחנו אמנם עוסקים באמנות פלסטית, אבל חיים בתרבות שלמה. יש לנו חברים שעושים כל מיני דברים, מוזיקה, וידאו ועוד. בשבוע שעבר ראיתי סרט חדש, "דרך 181" של אייל סיוון. אהבתי את הסרט, קניתי עותק, ואני רוצה להקרין אותו פה בפני חברים".
סגל: "דיברנו על זה שאמן צריך להיות קצת לבד, ובגלל זה נשארנו בירושלים. זה מצחיק, כי מאז שנכנסנו לכאן המהומה סביבנו לא מפסיקה. יש טלפונים, התעניינות, תכניות פעילות, אתה בא לראיין אותנו. אני מרגיש קצת כמו בסרט "אנשי התחנה". יש שם בחור שמחליט שנמאס לו מהעולם, ולכן הוא עובר למקום שכוח אל. אלא מה? מהרגע שהוא מגיע לשם, אין לו שנייה של שקט".

הערה: הראיון התפרסם ב'כל-העיר' בדצמבר 2004. בשנה וחצי שחלפו מאז הקימו חברי הקבוצה, שעברה שינויים פרסונאליים קלים, את גלריה ברבור בשכונת נחלאות. לצד תערוכות מתחלפות מתקיימות בגלריה באופן קבוע גם הקרנות סרטים ועבודות וידיאו, לצד הרצאות בנושאים שונים.

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: