Skip to content

נקם אחת משתי עיני

פברואר 20, 2006

אבי מוגרבי כועס, מיואש, צועק ומדוכא. הוא חושב שאנחנו חיים במדינה פשיסטית, ולא מתלהב מפעילות מחסום ווטצ'.

"הטעות הקלאסית של שמאלנים שמתווכחים איתי" אומר הבמאי אבי מוגרבי, "הוא שהם חושבים שהם נמצאים בצד שלי. חושבים ששמאל זה שמאל, ושפעילות ממחסום ווטצ' ואני זה אותו הדבר. אבל במחסום ווטצ' יש כל מיני אנשים. יש שם נשים שנותנות עוגיות לחיילים ואומרות שהם לא אשמים ולא שום דבר כי הם רק ממלאים הוראות".

"נקם אחת משתי עיני", סרטו האחרון של אבי מוגרבי, מחבר בין מיתוס מצדה וסיפור שמשון הגיבור, ובין מציאות הכיבוש הישראלי בשטחים. כמו בסרטיו הקודמים, גם הפעם מוגרבי מביים וגם מופיע בסרט, ומערב בין החוויה הפרטית שלו כישראלי וכפעיל שמאל, ובין המציאות הכללית בארץ. בסצנה האחרונה בסרט, זו שמקוממת עליו אפילו "שמאלנים ממחסום ווטצ'", כדבריו, הוא מתעמת עם חיילים שמסרבים לאפשר לקבוצת ילדים ערבים לחזור מבית הספר. הוויכוח מתלהט במהרה, הטונים עולים, ומוגרבי מוצא עצמו צורח על אחד הקצינים: "מאיזה חור הוציאו אותך? מאיזו אשפה שלו אותך?"    
"לאחר כל הקרנה של הסרט הקהל מתחלק לשניים" מספר מוגרבי. "יש את אלה שמרגישים שהצעקות שלי בסרט היו ביטוי נכון לכאב, כעס, חוסר אונים, או נזיפה אבהית, ויש את אלו ששואלים איך אני מעז לצעוק על החיילים הצעירים. "הם בסך הכול פיונים" אומרים לי, "הם רק ממלאים פקודות". אז מה, החיילים שלנו לא צריכים לחשוב? רק החיילים הגרמנים היו צריכים לסרב פקודה? מה שמשגע אותי זה שבכל האירוע האיום והנורא הזה, נורא גם בשבילי כי אני לא נהנה לראות את עצמי צורח על החיילים הללו, הדבר היחיד שצורם לאנשים זה ההתנהגות שלי. התנהגות החיילים, העובדה שקבוצת ילדים קטנים צריכה לעמוד בשמש ולחכות שהחייל שמחזיק את המפתח יואיל בטובו לפתוח את השער סופסוף, כל זה לא נשפט. רק ההתנהגות שלי היא לא בסדר".
בסופו של דבר הצרחות הללו אינן מועילות לאף אחד. אז בשביל מה?
להתרגז ככה זה לא אידיאל. תפקידו של הפעיל אינו לנסוע לשטחים עם מטען של צרחות, לפרוק אותו ולחזור הביתה. האירוע שקרה היה אירוע אותנטי לחלוטין. לו הילדים המסכנים שעומדים ליד הגדר היו ילדיי הייתי פותח את השער בכוח. גם פעילי השמאל שמטיפים לי שהייתי לא בסדר היו עושים זאת. לו היו אלו ילדיהם או ילדים שיש להם איזשהו קשר אליהם, הם היו יודעים לצרוח יפה מאד.

לא רואה סוף

מוגרבי, 49, נשוי ואב לשניים, נולד וגדל במשפחה תל-אביבית ימנית. מגיל צעיר ינק קולנוע מאחר ואביו, איש אצ"ל לשעבר שישב בכלא הבריטי, ניהל במשך שנים את "קולנוע מוגרבי". בתיכון החל לפנות שמאלה, ובמהלך לימודיו באוניברסיטה הצטרף אל תנועת "יש גבול" ואף שימש כדובר התנועה. שירות צבאי סדיר הוא עשה כמו כולם, אך כשפרצה מלחמת לבנון סירב לשרת במילואים וישב על כך בכלא. את סרטו החדש הוא מקדיש לבנו שאול ולחבריו, "שמסרבים ללמוד להרוג", כדבריו. פעילותו הפוליטית מתרחשת גם מחוץ לסרטים. יחד עם אשתו ובנו הוא משתתף כדרך קבע בהפגנות נגד גדר ההפרדה ונגד הפעילות הצבאית בשטחים. במשך תקופה ארוכה נהג לחבור אל גדעון לוי ומיקי קרצמן במסעות התיעוד השבועיים שלהם, וכשהוא מדבר על הסכסוך פניו מתלהטות.
"השורה התחתונה שלי היא ייאוש מאד גדול כי אני לא רואה אלטרנטיבה. המטרה הראשונית היא לסיים את הכיבוש. כל הכיבוש, גם התנחלויות כמו רמות, גילה ופסגת זאב. הבעיה היא שזה לא יקרה, וגם אם ישראל תתפנה מכל השטחים, היא עדיין תישאר מדינת אפרטהייד בגלל מה שמכונה האיום הדמוגרפי – הערבים אזרחי ישראל. לדעתי זו גישה נוראית. איזה מן דבר זה שמדינה מכריזה שחלק מאזרחיה הם איום דמוגרפי. תאר לעצמך שצרפת הייתה מכריזה שהיהודים הם איום דמוגרפי. כשהצרפתים מדברים ככה אנחנו מזכירים את השואה, וכשאנחנו מדברים ככה אז השואה שוב עולה, אבל הפעם היא משמשת כהצדקה להתנהגות גזענית. אני חושב שאם למדנו משהו מהאנטישמיות, זה שאנחנו לא יכולים להיות אנטישמיים בעצמנו".
בסרטים אתה בוחר לטפל בחברה הישראלית דווקא דרך קבוצות השוליים הסהרוריות שלה, כמו אנשי כהנא והמוזיקאים החב"דניקים ששרים "ביבי או אחמד טיבי".
יש בסרט תימהונים, ונכון שכהנא זה שוליים, אבל רוב המצולמים שייכים דווקא למרכז החברה הישראלית – ילדים טובים מבית ספר יסודי א.ד גורדון בתל-אביב, המורה שלהם, המדריכים של פרויקט "תגלית". יש סצנה בהדרכה במצדה, שבה מבקשים מן התלמידים לבחור אחת מארבע אפשרויות – למות, להילחם, להתפלל או להתאבד. זה פשיזם בדיוק כמו כהנא, כן, וזה לא השוליים אלא האמצע של מדינת ישראל. דווקא בגלל שאני מחבר בין השניים, הכהניסטים מכאן והמרכז מכאן, אני יכול להראות שגם הטקסט של כהנא וגם הטקסט הישראלי המרכזי הם בעצם, אם מקלפים אותם, אותו הדבר. חיבור כזה יכול לגרום לאמצע של מדינת ישראל לחשוב על מה שאנשי כהנא אומרים. הם לא אומרים שום דבר שונה ממה שנאמר בכיתה. ההבדל הוא שבכיתה זה נאמר בנועם, על ידי ילדים טובים".
"שלא תחשוב לרגע שיש לי משהו נגד הילדים" מבהיר מוגרבי, "ואפילו לא נגד המורה שלהם. הרי המורה עובדת בתוך מערכת ולא עושה חוגים בגן אנתרופוסופי. אם היא הייתה אומרת בכתה "עכשיו ילדים, בואו נחשוב לרגע מה מזכיר לנו שמשון הגיבור. נכון שהוא מזכיר לנו מחבל מתאבד?", הילדים היו מספרים בבית שהמורה אמרה ששמשון הוא מחבל מתאבד, ותוך שנייה הייתה שערורייה במערכת החינוך הארץ. אריה ברנע, שהיה מנהל גימנסיה הרצליה ומנהל בית הספר דנמרק בירושלים, לקח פעם תלמידים למצדה ודיבר איתם על זה שאנשי מצדה היו רוצחים פנאטים ולאומנים קיצוניים, ושבעצם מן הראוי לשייך אותם ליגאל עמיר ובני דמותו. כשהוא עשה זאת היה סקנדל גדול, אבל הוא צדק. מי היו אנשי מצדה? הם שחטו את הילדים שלהם. ההתאבדות שלהם עברה סטריליזציה, אבל בתכלס, כל אחד מהם שיסף לילדים שלו את הגרון. להפוך דבר כזה לאידיאל, למושא נפשנו, לחינוך שעליו גדלים ילדים? ללמד אותם שצריך לחיות בחופש או לשחוט את הילדים שלך? לאחד את החברה זה לא בהכרח לחזק אותה, ואם החברה שלי מתאחדת סביב אידיאלים איומים, אני לא רוצה לחיות בה.

לא משנה

כמו בסרטיו, גם בשיחה נוטה מוגרבי לדלג ולגלוש מנושא אחד למשנהו וחוזר חלילה. דיבורו כולל הרבה מאד פסיקים, סוגריים ומקפים מפרידים, ומעט נקודות בסוף משפט. גם הופעתו, בדומה לסצנות רבות בסרטיו, מגושמת משהו. חסרת ליטוש. כשהוא מזכיר את הבמאי הצרפתי ז'אק טאטי כאחד הבמאים שהשפיעו על עבודתו אני מרים גבה, והוא ממהר להסביר: "גם אצל טאטי יש גמלוניות מגושמת. זה בדיוק מה שמאפיין את הגיבור שלו. ההבדל הוא שטאטי מקצין את חוסר ההתאמה בעזרת הכוריאוגרפיה המופתית של יתר הפרטים בכל סצנה".
אצלך אין כוריאוגרפיה אלא גיחוך. אתה מדמה את אריק שרון לבהמה באמצעות קולות של שור, משחיר את פנים הג'יפ הצבאי כדי שיראה כאילו אתה מדבר עם חור שחור ולא עם חיילים. אתה באמת צריך את המניפולציות הללו? יכול להיות שסרט כמו "מחסומים" למשל, שפשוט נותן למציאות הקשה להתרחש מול המצלמה, מדבר ביותר בהירות?
אחת ההטעיות של סרט כמו "מחסומים" היא שזה לא סרט שבאמת נותן למציאות פשוט לקרות מול המצלמה. זה סרט שצולם בהסכמת החיילים ולדעתי גם בהסכמת דובר צה"ל. התוצאה שהסכמה כזו יוצרת היא מציאות שמשוחקת בפני המצלמה. זה לא ש"מחסומים" הוא לא סרט חשוב. כל אחד צריך לראות את הסרט הזה. אבל בעיני מה שקרה ב"מחסומים" הוא שהמציאות נעשתה מרוככת לכבוד המצלמה, מחסומים לייט. הניסיון שלי מלמד שאתה לא יכול פשוט לנחות ליד החיילים ולצלם. כשאתה בא עם המצלמה יש שתי אפשרויות. או שאתה נחשב לאויב, ואז הצבא מפסיק את הפעילות ומנסה להעיף אותך משם, או, כפי שקרה ב"מחסומים", שכל העסק נעשה הרבה יותר נעים ואנושי. פתאום, כשיש מצלמה, החיילים קולטים שכדאי להם להתנהג אחרת. גם הסרט שלי מתחיל בסצנות תמימות לכאורה. למשל הזקנה שמתלוננת שהיא מחכה המון זמן. אבל לאט לאט האירועים הופכים פחות ופחות תמימים, יותר ויותר בוטים, עד שבסוף אני צורח על החיילים. כל זאת מתרחש במקביל למונולוגים של החבר הפלסטיני שלי, שקולו נשמע בשיחות הטלפון שלנו. לקראת הסוף הוא מגיע לשלב שבו הוא מדבר על העדר הרצון לחיות, וזה קורה במקביל לאיבוד העשתונות שלי.
אבל כשאתה מקשיב לחבר הפלסטיני אתה משתעמם. זאת בניגוד ליציאה שלך לשטח, שכוללת מעורבות גדולה. גם בסרטים אחרים שעשית אתה חוזר הביתה ונתקע במין הוויה אימפוטנטית וחסרת אונים.
יש תסכול וחוסר אונים. אמרתי שזה מייאש. אבל אני לא יכול לחיות אחרת. הפרטי והציבורי שלי זורמים ביחד, דבר שבא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בסרט "יום הולדת שמח מר מוגרבי". אם תשאל אותי מה אני, ברור שאומר לך שאני הכי הרבה ישראלי, אבל אני לא מתייחס לישראליות שלי במן פטריוטיזם לאומי. הדיבור הלאומי לא עושה לי את זה, גם ביחס לישראל וגם ביחס למדינה פלסטינית. היהודים חיו שנים רבות ללא צורך בהזדהות לאומית כלשהי. ברגע שעשו זאת קרה להם דבר נורא. התרבות היהודית נעלמה, והתרבות הישראלית שקמה במקומה היא תרבות רעה. הלאומיות השתלטה לנו על החיים כך שאי אפשר להתחמק ממנה, וזה כואב לי כי גם אני חלק מזה. תשלול ממני את האזרחות, תמרח לי חיוך ותושיב אותי עם קמפארי על איזה חוף, תוך שעה אני מת.
וכשאתה מצלם בשטח אתה מרגיש שאתה משנה דברים?
לא ממש. אני לא המצאתי את מה שנקרא דוקו-אקטיביזם, וזה גם לא מה שבאתי להגיד. אמנם אני אקטיביסט וקולנוען, אבל אני לא באמת מאמין שהמצלמה יכולה לשנות את המציאות ולהיות מכשיר בשירות המהפכה.
קודם הסברת שהמצלמה כן משפיעה על התנהגות הצבא.
כן, אבל זה שינוי קוסמטי, נקודתי. המצלמה לא מסוגלת להסיר מעל החיילים את הנשק ולשלוח אותם הביתה. הנשק של החיילים לעומת זאת, כן יכול להרוס לי את המצלמה וגם את החיים. זה ההבדל. לפעמים אומרים לי בהרצאות שגם המצלמה היא נשק. איזה נשק? הלוואי שהסרטים שלי היו משנים משהו. בעצם, לא בטוח. תחשוב מה יקרה אם אחרי הקרנת הסדרה של חיים יבין על המתנחלים כולם ישנו את דעתם. זה פשוט טמטום. שמניפולציה טלוויזיונית תשנה דעה של עם שלם? זה איום ונורא.
חיים יבין עשה סדרה בערוץ המסחרי. מעשה הרבה פחות רדיקאלי, לכאורה. אבל חיים יבין הצליח לעצבן חצי מדינה, בשעה שאתה, במאי קולנוע עצמאי, מציג רק בסינמטק, בפני קהל שבוי.
הבעיה של הסרט שלי היא בעיה שיווקית. אני לא מכיר בנאדם שיראה את הסרט שלי ולא יבין אותו. אפשר להסכים או לא להסכים עם הדעה שלי, אבל אף אחד לא יגיד שזה סרט מופשט שמדבר בשפה לאקאניאנית, ושכדי להבין אותו צריך לקרוא פוקו. זה סרט פשוט. אתה יכול להראות אותו בכיתה בבית-ספר וכל התלמידים יבינו. חוץ מזה, זה לא נכון לשאול כל הזמן כיצד לדבר אל אנשים כך שהם לא ישימו לב שאתה מי שאתה. מה לא בסדר בלהגיד מה שאתה חושב? זה כמו להגיד לתומר היימן, שעשה את "תומר והשרוטים", שאם הוא לא היה אומר שהוא הומו, עוד יותר אנשים היו אוהבים אותו.

לא אוהב מופשט

אף שיש למוגרבי רשימת סרטים ברזומה, זו הפעם הראשונה שסרט שיצר מוקרן בהקרנות מסחריות בארץ. "מה אני אעשה" הוא שואל. "אני לא איש שיווק או מפיץ ואין לי את האמצעים לצאת במסע פרסום. ברור שהייתי שמח לו הנהלת בית קולנוע כזה או אחר הייתה לוקחת את הסרט ומקרינה אותו. אבל בתכנית דוקו-לב למשל, מסכימים להקרין את הסרט שלי, רק בתל-אביב כמובן, בתנאי שאני אהיה אחראי ליחסי הציבור. זו התייחסות מעליבה. בסינמטק לפחות מכבדים אותי. אני לא צריך לשחר לפתחם כאילו שמישהו עושה לי טובה כי הוא מרשה לי להקרין את הסרט. בעשייה עצמאית משלמים מחיר. זה לא כמו תעשיית הפרסומות, שבה אתה יכול להוציא מאות אלפי דולרים תוך יומיים שלושה. לפרנסתי אני עובד כעוזר במאי בפרסומות, ומוצא את עצמי מנהל צוותים ענקיים. אני בכלל לא מסוגל לחשוב על מצב שבו הסרטים שלי יהיו תלויים בכל כך הרבה אנשים. המחשבה שעשרות אנשים יסתכלו עלי כדי שאגיד להם מה לעשות היא מחשבה מצמיתה בשבילי. בסרטים שלי, אפילו אם אני נעזר בצלמים נוספים, הפעולה נשארת אישית ואינטימית".

בשנים האחרונות הציג מוגרבי מספר עבודות ווידיאו שהורכבו מסצנות בודדות שנדגמו מתוך הסרטים השלמים. העבודות הוקרנו בתכניות של סרטי תעודה קצרים, אך גם בגלריות שונות ובמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. כשהוא נשאל כיצד הוא רואה את ההבדלים בין התחומים הוא מסביר: "פעם ווידיאו ארט היה מאד "ווידיאו ארטי". הבעיה הייתה שבפעמים רבות זה היה משעמם ולא החזיק לאורך זמן. עם הזמן הווידיאו ספג השפעות מהסביבה, וכיום הוא מנהל דיאלוג עם קולנוע תיעודי, עם טלוויזיה, עם קליפים".
"לפעמים" הוא ממשיך, "בזמן העבודה על הסרט, יש לי הרגשה שסצנה ספציפית יכולה לתפקד גם כיחידה עצמאית. זה מה שקרה עם חלק מן הסצנות בסרט החדש, כמו למשל הסצנה עם ההאמר. הן הסעירו אותי כל-כך עד שלא הייתי מסוגל לחכות שנה כדי שהסרט יצא לאור. הסצנה בערה בי והייתי מוכרח להוציא אותה. הרגשתי שהיא מחזיקה גם בתור סרט קצר, מנותק מן העלילה הכללית של הסרט".
זה סרט קצר או ווידיאו ארט?
יש הבדל?
כשעמית גורן למשל, עשה עבודת ווידיאו על הילדים שלו, הוא פרס אותה על פני שלושה מסכים במקביל. זאת בניגוד לסרטים אחרים שעשה, שהוקרנו בצורה קונבנציונאלית.
אצלי זה תמיד סרט. אפילו כשעשיתי עבודת ווידאו ממש, כמו צילום של הפגנה במזרח ירושלים, זה היה סרט. עשיתי שם המון מניפולציות בצבע, ברצף, בפיקסלים, בלופ האיטי שחוזר על עצמו, ועדיין, זה נשאר סרט דוקומנטרי קצר. אם אנשים יוצאים משם עם תובנות על אבסטרקט זה מדכא אותי.

פורסם בהעיר

From → ראיונות

One Comment
  1. reut permalink

    האם אפשר לקבל קישור לכתבה המקורית?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: