Skip to content

לגעת בעושר

פברואר 14, 2006

הערך המוסף של התערוכה "מעבר לעושר", שכוללת עבודות רבות שכבר הוצגו בעבר, נעוץ במקום שבו היא מוצגת.


זויה צ'רקסקי – קורבן תרבות

סוף ינואר בעמק הירדן. הכביש מתפתל בתוך הירוק שמסביב. המעיל נשאר בתא המטען, הסוודר זרוק על המושב שלצידי. אני חולף על פני הכניסה לקיבוץ אשדות יעקב איחוד, ממשיך עוד כמה דקות על הכביש הראשי, ופונה ימינה אל קיבוץ אשדות יעקב מאוחד. התברברות קלה בשבילי הקיבוץ מובילה לרחבת חצץ שבמרכזה פסי רכבת, גרוטאות ברזל צבועות ולוח אבן שעומד באלכסון. "תומרקין", אני אומר לעצמי, "זה המקום".
יום חול, ומוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שומם. בכניסה מקבלת את פני המנהלת, רותי שדמון, שמספרת כי המוזיאון הוקם בשנת 1958 לזכרם של שני אחים בני הקיבוץ: אורי, הבכור, נפל במלחמת השחרור, ורמי מת שש שנים אחר כך, לאחר שהוכש על ידי נחש בשדות. שני האחים אהבו לצייר והשתתפו בסדנאות הציור של התנועה הקיבוצית, והביוגרפיה האמנותית שלהם שזורה בסיפור האמנות הישראלית: אורי עבד בהנחייתו של הצייר יחזקאל שטרייכמן, חבר קבוצת אופקים חדשים, וקיבל ממנו קו לירי ומהוסס; ורמי למד אצל יוחנן סימון, בן לאסכולת הריאליזם הסוציאליסטי, ואימץ את סגנונו הפיגורטיבי. רישומיהם של השניים מוצגים בחדר צדדי, לצד ראשי אבן שסיתת פסל בן הקיבוץ.

משרדה של שדמון גדוש בספרים, קטלוגים וגזרי עיתונים. קרטון עם הקדשה של קדישמן נשען על המדף, ועל הקיר תלויה כרזת פרסום לתערוכת איורים לסדרת ספרי "נפתלי", שכתבה ואיירה אלונה פרנקל. כאן הוצגו לראשונה צילומי אגם החולה המפורסמים של פטר מרום, וגם התערוכה הגדולה "לינה משותפת", שהוצגה בשנה שעברה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, נולדה פה, עם התערוכה הקבוצתית "שבת בקיבוץ" שאצרה טלי תמיר. על כוס קפה אנחנו גולשים לשיחה על עבר והווה, פריפריה ומרכז, איחוד ומאוחד. ממרחק חצי מאה, הסכסוך ההיסטורי של התנועה הקיבוצית, שפיצל משקים וקרע משפחות, מעלה בנו חיוך. שדמון, ילידת הקיבוץ, מספרת כי שני הקיבוצים, האיחוד והמאוחד, משתדלים לשתף פעולה כיום, בניסיון לשרוד בעידן השוק החופשי. ההפרטה הגדולה כבר מזמן מאחוריהם. גם האידיאולוגיה. מושגים כמו שכר דיפרנציאלי נזרקים אל חלל החדר כאילו היו שמות של פרות מן הרפת.

מאז התערוכה ההיא

כמו בשאר ענפי המשק, גם במוזיאון ניכרים עקבות הכלכלה המודרנית. בימים אלו מוצג במקום חלקה הראשון של התערוכה "מעבר לעושר", שמבקשת להציג "נרטיב חדש" באמנות הישראלית, נרטיב שהתהווה, לדברי האוצר, חגי שגב, בשני העשורים האחרונים ובמיוחד בשנות התשעים. עשרה אמנים משתתפים בתערוכה, שחלקה השני יהיה גדול יותר ויוצג בהמשך השנה במוזיאון פתח תקווה. שגב לא לקח סיכונים מיותרים, ובחר להציג עבודות של דמויות מוכרות, ביניהן אמנים מעניינים כמו דורון רבינא, עדי נס נורית דוד ודרור דאום, ופרסונות בעיני עצמן כמו ניר הוד.
שמה של התערוכה מתכתב עם התערוכה המיתולוגית "דלות החומר", שהוצגה במוזיאון תל אביב באמצע שנות השמונים. באמצעות תיאור התמורות שחלו בחברה הישראלית מנסה שגב לעמוד על השינויים שהתרחשו באמנות בעשרים השנים שחלפו מאז התערוכה ההיא. "המונוליטיות של הזרם המרכזי והדומיננטי באמנות הישראלית, שפעל תחת המטרייה שכונתה 'דלות החומר', נשברה", הוא כותב, ומתעכב מעט על הפריחה הכלכלית של שנות התשעים, מהפכת התקשורת והגלובליזציה – תהליכים שהרחיקו את האמנות ממה שהוא מגדיר כ"כללי עשה ואל תעשה, והעדפת צמצום אמצעי הייצוג", שאפיינה את אמני "דלות החומר".

"מעבר לעושר" כוללת עבודות יפות רבות, אך רובן הוצגו בשנים האחרונות בתערוכות אחרות, ונראה כי החוט שמקשר ביניהן כללי ביותר. כל אחד מהאמנים המשתתפים אמור לייצג "זרם" או "מגמה" באמנות הישראלית, אך התחושה שעולה למראה מקבץ העבודות היא שהוא יכול היה להיות מוחלף בקלות במקבצים רבים אחרים. טענתו של שגב כי "הנרטיב החדש העולה מתוך מקבץ העבודות הוא נרטיב שובר קונסנזוס" תמוהה מעט בהתחשב בעובדה שהיא מלווה עבודות של אמנים מצליחים בסדר גודל בינלאומי כמו נס והוד. גם הקישור בין הנושא הכללי ובין ציוריהם של יוסי מרק ואריק ונונו, טובים ככל שיהיו, נראה מאולץ למדי.


אלי גור אריה – מיצב

שגב רואה בעבודה בחומרים מלאכותיים, בהשפעת עולם הפרסום והתרבות הפופולרית, במקומו המרכזי של הצילום ובתרבות הכסף הגדול היבטים מכוננים באמנות המקומית. זו נקודת מוצא מעניינת, אך גם כללית ומובנת מאליה. היא נוכחת, באופנים פשטניים ומורכבים, גלויים ונסתרים, בעבודותיהם של רוב האמנים שפועלים בשלהי המאה העשרים ובתחילת המאה ה-21. יחד עם זאת, יש לזכור כי התערוכה מוצגת בעמק הירדן, וכי מה שעשוי היה להתקבל בהרמת גבה במרכז הארץ מזמין מבט שונה כאשר הוא מוצג בפריפריה. רבים מן המושגים והתהליכים המוזכרים, כמו התפרקות החברה מיסודות חברתיים, תרבותיים וכלכליים מאחדים לטובת עושר חומרי, ליטוש ופיתוי, הם תהליכים שרבים מבני התנועה הקיבוצית חוו בשנים האחרונות על בשרם. גם "חיפצון" האדם, שעולה מהצגת העובדים הזרים ש"מדגמנים" בצילומיו של נס, כמו גם הפער בין טבע ובין סביבות מלאכותיות, שמוצג במיצב הפיסולי של אלי גור אריה, עלולים להיות מוכרים לאנשי התיישבות החקלאית של שנות האלפיים ולשכניהם בעיירת הפיתוח בית שאן. מבחינה זו, הצגת התערוכה זוכה לערך מוסף.

ביציאה מן המוזיאון מזכירים לי קירות הטיח הלבנים והצנועים של המבנה – זכר לתקופות אחרות באדריכלות ובתרבות הישראלית – דווקא את צילומיה של טלי אמיתי טביב שמעבר לקיר. אמיתי טביב מצלמת תחנות תרבות באירופה הקלאסית, ומבטאת כמיהה ותשוקה אל נשגבות זמנית בעלת חוקים ברורים שנדמה כי חלפה מן העולם. היא מתרפקת על מונומנטים של תרבות, אנדרטאות של תקופה – ממש כמו סכר נהריים, שעדיין ניצב קילומטרים ספורים מן הקיבוץ, כמעט שישים שנה אחרי שהפסיק לייצר חשמל.


טלי אמיתי טביב – צילום צבע

פורסם בהעיר

From → ביקורת

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: