Skip to content

בתנועה אילמת (אבל לא עיוורת)

פברואר 4, 2006

האמן אסף בן צבי מסכם עשרים שנות פעילות בתערוכה "מיומנו של צייר". הוא מספר מדוע הוא משלב מילים בעבודותיו (אבל רק בעברית), ומגלה למה הוא אוהב את תל אביב (אבל לא יכול לחיות בה).

ב-8.8.03 לקח הצייר אסף בן צבי בד ציור וכתב עליו בכחול "ציור זה אמנות". מתחת למשפט הוסיף בצהוב את המשפט "אבל אהבה זה יותר". בימים אלה אפשר לראות את הבד הזה בתערוכה שמוצגת בגלריה גורדון. זו עבודה מבלבלת. האם אהבה היא יותר אמנות מציור, אני שואל את בן צבי, או שאהבה היא פשוט יותר מאמנות? "זה בדיוק הקטע", הוא עונה. "לתערוכה שלי קוראים 'מיומנו של צייר', אבל לפני שהחלטתי על השם חשבתי לקרוא לה 'נאחז בסבך' – שם שמסמל את ההתלבטות בשאלה מי נאחז במי, אני בציור או הציור בי, וזה מקביל גם לדילמה של האהבה".

מגע פואטי

התערוכה של בן צבי מסכמת עשרים שנות פעילות. היא כוללת ציורים רבים לצד אובייקטים מטופלים ועבודות שנעשו בשיתוף פעולה עם אמנית הקרמיקה עירית אבא. שמה של התערוכה, "מיומנו של צייר", מסמל שני מוטיבים בעבודתו של בן צבי – התרגום הישיר של חוויותיו החיצוניות אל בד הציור, והתיארוך הסדרתי של העבודות. ברבות מן היצירות מופיע תאריך חתימת העבודה במרכז הציור, באופן בולט שהופך את פרט המידע היבש לדימוי ציורי בפני עצמו. "בשבילי הכתב, בין אם זה מספר ובין אם אלה מילה או משפט, הוא תחליף שווה לעיגול, ריבוע וכל צורה אחרת", מסביר בן צבי. "התאריך והטקסט מגדירים לי את המקום של הציור, את הזמן של היצירה, אבל גם את הקצב".
אבל לטקסטים יש משמעות הרבה יותר ישירה מאשר לצורות כמו עיגול או ריבוע.
"המשפטים שאני כותב, כמו 'אם יש ענן, תן לו להוריד גשם', 'חי וזר בירושלים' ו'מי שמע על בני יהודה', עולים לי בראש ממש כמו הצבעים השונים. יש אנשים שמסתכלים על תמונה וישר מחפשים טקסט, ואחרים שדבר ראשון ילכו לדימוי וינסו להבין אותו, ורק אחר כך ייגשו לטקסט. אני גם וגם, חי בשניהם".

כאמור, רבות מעבודותיו של בן צבי, 53, כוללות טקסטים שמתמזגים בציור. מדובר בעבודות מתומצתות, שחרף השימוש הגדוש בצבעים עולה מהן תחושה של שירה. המילים והמשפטים שמשולבים בציורים זוכים לאיכות פלסטית, עד שניתן לומר כי לבן צבי יש מגע פואטי בצבע והבנה ציורית של מילים. אנחנו נפגשים לשיחה, ולמרות שעת הבוקר המוקדמת, עיניו קורצות בשובבות. הוא מרבה לחייך, לעתים אליי ולעיתים לעצמו. אף שהוא מרבה לשלב טקסט בעבודותיו, בן צבי אינו דברן גדול. כמו הרבה אמנים, גם הוא מבקש לאגף את השאלות בתשובות צדדיות ומחפש אחר נוסח שלא יתחם את הדברים במשבצות.

ילדותו עברה בכפר יחזקאל, "בבית בלי שום ציור, חוץ מרפרודוקציה של ון גוך ואקוורל של דוד הנדלר, שסבתא שלי הביאה מתל אביב". הוא החל לצייר אחרי הצבא, ובגיל 28 הגיע לבצלאל. כבר שנים רבות שהוא חי ועובד בירושלים, ודווקא בה, במקום שבו הקים בית ומשפחה, הוא מרגיש זר. "בתל אביב יש חיבור בין ים לשמים, וזה יפה", הוא אומר. "זה קשור לעיסוק שלי בשאלה איפה החומר מתחבר ואיפה הוא מתנתק. בתל אביב אני שייך. אפילו בניו יורק הרגשתי שייך, ודווקא בירושלים אני זר".
אז למה אתה נשאר בירושלים?
"בגלל ההד. בגלל שבירושלים אני משמיע קול ומקבל הד, ונעשה מכויל ומכוון יותר. זו עיר קטסטרופלית מהמון סיבות, אבל לשהייה בה יש משקל סגולי רב. בתל אביב קשה לי לצייר, כי גם אם אני אוהב את הקו בין המים לשמים, מדובר בקו מאד מטושטש. בירושלים, על ההר, החיבור ברור יותר".
מכל המקומות שבעולם בחרת להיפגש דווקא בבית הקפה של ימק"א, מול מלון קינג דייוויד, על גבול ירושלים המזרחית והמערבית.
"זה קשור לעניין שלי במקרה הגר ושרה. מה שנכנס לעבודות מגיע משני מקומות – חברתי ואישי. יש בתערוכה עבודה שנקראת 'מקרה שרה', ועל העבודה עצמה כתבתי 'יד ענוגה'. זו עבודה שנעשתה על רקע מערכת היחסים בין הגר ושרה, שאותה אני רואה כגרעין של הסכסוך בין היהדות לאיסלאם. אם תוריד את כל קליפות ההיסטוריות, תגיע למקום הזה. היד הענוגה היא מטפורה לאופן שבו אנחנו מנסים לפתור את הסכסוך, ואני חושב שאם שרה לא תבקש סליחה מהגר, או שהגר לא תסלח לשרה, הסכסוך לעולם לא ייפתר. זה אולי נשמע הזוי, אבל העניין הזה מעסיק אותי כבר המון שנים. סדרות שלמות של עבודות שלי, כמו 'ספרד בכחול', ו'צריך להוציא את הסירות לים', נעות על הציר של שרה והגר".
בגלל זה כתבת על אחד הציורים את המילה "ויתור"?
"הוויתור הזה דומיננטי בעבודה. הוא משבש ומשנה את כל הסדר של החלל בציור. אם לא היה כתוב שם 'ויתור', הדגש של הציור היה מופנה לשאלה מי יותר חזק, האדום או השחור. האלמנט המודרני הזה, של המילה שכתובה באלכסון, משבש את העימות בין שני המשטחים הללו".

מילה כמו צבע

כמו המילים, גם הדימויים שבן צבי מצייר רב משמעיים. כבר כמה שנים שהוא מתעסק בדימוי חוזר של דאון, שאליו הגיע כי "ריתק אותי לעבוד עם דימוי שקט, אילם. דאון הוא מטוס שמונע על ידי הרוח, התרמיקה. הוא עף, אבל לא שורף דלק. יש לו תנועה אילמת, אבל לא עיוורת".
מה נולד קודם, הציור או הכיתוב?
"אין לי היררכיה בין האלמנטים. אם יש לי צורך להשתמש במילה, אני אשתמש בה בדיוק כמו שאשתמש בצבע. יש גם מקרים שבהם הטקסט לא מופיע, ואפשר לקרוא את העבודה בצורות שונות ומגוונות. מילה לא מאפשרת לך להשתעשע כמו צבע. זה לא שאי אפשר לשנות את סדר האותיות או את סדר המילים במשפט, אבל עם צורות זה ממש מתבקש".
איך מגיבים לעבודות צופים שאינם קוראי עברית?
"זה מאוד מעניין. הם מסתכלים על המילים ומחפשים את הריתמוס של הצורה והצבע. זה בסדר, מבחינתי. שאלו אותי למה אני לא כותב באנגלית. עניתי שאני לא יכול להרגיש בשום שפה אחרת. אני יכול לדבר, לקרוא ולכתוב, אבל לא להרגיש. מבחינת התחושה, לצייר אותיות בעברית זה כמו לצייר בית או פרח. זה דבר שטבוע בי".

פורסם בהעיר

From → ראיונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: