Skip to content

נשאר בתסבוכת

ינואר 23, 2006

אייל ששון, שמשתתף בתערוכה "יער" במוזיאון הרצליה, בחר בטכניקת ציור איטית, עמלנית וסיזיפית. למרות זאת הוא עדיין מתלבט אם המדיום יכול בכלל להשפיע על אנשים, או במילים אחרות, "איפה הציור ואיפה 'שר הטבעות?"


אייל ששון. אקריליק ועפרונות על נייר

"אני מצייר מתוך חוסר אמונה במדיום הציור" אומר הצייר אייל ששון. "אני כל הזמן שואל את עצמי עד כמה העבודות שלי תקפות – אולי זה אסתטי מדי ואולי זה ציורי מדי, ומה המקום של ציור בהשוואה לקולנוע או לווידיאו-ארט. איפה הציור ואיפה 'שר הטבעות', לפחות מבחינת העוצמה והיכולת שלו להשפיע על אנשים. האם לציור יש בכלל יכולת להתמודד עם דברים כאלה".

על רקע ההצהרות הללו, יש משהו מפתיע בהיתקלות בעבודותיו של ששון, שמוצגות בימים אלו בתערוכה קבוצתית במוזיאון הרצליה. התערוכה מציגה התייחסויות אמנותיות שונות למושג יער, וששון מציג בה סדרת ציורי יערות גשם שנוצרו בעבודה ציורית עמלנית ופרטנית. העבודות צוירו על פי דימויים שמצא באינטרנט, כאשר כל עלה וכל זרד זוכים לטיפול מסור. מקצת העבודות צוירו על פי דימוי ישיר, ואחרות מדימויים שעובדו במחשב תוך שימוש בטכניקת האנאמורפוזיס – היטל אופטי שפורס את הדימוי ומעוות את נקודת המבט הישירה.

"אני פחות מתעניין בדימוי הציורי עצמו, ויותר במכניזם של הציור ובאופני ההתבוננות" מספר ששון. "אל האנאמורפוזיס הגעתי בגלל המכאניות של הראיה, ההבניה של המבט באמצעות עזרים אופטיים שונים. המשמעות הגדולה של העבודה נובעת מן העובדה שאני בעצם מפרק את הציור לגורמים, ובונה ציור כאילו פוטו-ריאליסטי, אבל בשכבות. ככה הדגש עובר מדימוי ספציפי אל תהליך הציור, ואני מרגיש שזה נותן לי הצדקה. במצב כזה הדימוי מתפרק, וזה טוב. אני לא מעוניין להחזיר אותו למצב שלם".

כשאתה מתרגל לדימוי המפורק, הוא בעצם הופך לשלם החדש שלך.
"כן, ובגלל זה נראה לי שהציור שעליו אני עובד עכשיו הוא הציור האחרון בסדרה. אני כבר מכיר את העבודה, והיא הופכת להיות יותר ויותר מהוקצעת. במצב כזה הטעויות נעלמות וזה מפסיק להיות מעניין. כשאסיים את הציור האחרון אצטרך לשבור את הראש מה לעשות. צריך לחזור לרישום, לנסות, להתבלבל".

אתה אומר שהדימוי לא מעניין אותך, אבל בסופו של דבר נשאר איתו לאורך זמן רב.


"הדימוי חשוב ולא חשוב. הוא לא חשוב מפני שהוא סתמי. לא בחרתי בנוף עם מטען פוליטי, והעובדה שיערות הגשם לא מגדירים לי משהו בחיים, מאפשרת לי להתעסק בעיקר – בפעולה הציורית. אבל יער הוא גם מטאפורה. הוא סבוך, וזה מתאים לעניין שלי בשכבות ומסכים, ובעובדה שביער, גם אם תקלף עוד שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה, עדיין תישאר במין תסבוכת".
השיחה עם ששון נערכת בסטודיו נזירי למראה בצפון תל-אביב. בחוץ סופה, ובפנים פועל תנור ספירלה קטן. אור חשמל צהבהב מאיר את החדר, שכולל רק זוג שרפרפי עץ, כן ציור, שולחן עבודה, ועפרונות. המון עפרונות. כולם מחודדים עד דק. כולם בשימוש.

"בעמלנות התאהבתי כבר בבצלאל, כששלחו אותנו לבנות מודל מקרטון, ואני, במקום לחבר כמה חתיכות ולגמור עם זה, בניתי במשך שבועות מודל מסובך ונהניתי מכל רגע. אני אוהב לעשות הכל מאד מאד לאט. להאט את תהליכי העבודה באופן ממש סיזיפי. יש בזה סוג של פיינשמייקריות שבאנגליה היא נורמה בסיסית, אבל בארץ נחשבת לקוריוז. העמלנות גם מתקשרת לסבך שדיברנו עליו. אני עובר על הציור בשכבה ועוד שכבה, רישום ועוד רישום, ומיישם את העניין של מסך על גבי מסך על גבי מסך".

בדמיון הקולקטיבי הישראלי המושג יער מתקשר מייד לנטיעות ולקרן הקיימת שעל ברכיה גדלנו. על כן מפתיע לגלות שאף אחד מן האמנים הישראלים שמשתתפים בתערוכה במוזיאון הרצליה אינו מתייחס לנקודה זו. היער נתפס כמקום קסום, אפל, מסתורי ומאיים, אך לא פוליטי, ולמעט עבודה אחת, לא מקומי. גם ששון, שלדבריו מוצא עצמו בקלות בסצנה הבריטית, מודע לעניין.
"רק פעם אחת עשיתי עבודה שאפשר איכשהו לקשר למצב הפוליטי בארץ. זו הייתה סדרת ציורים שצוירו על פי דימויים מהמעבדות של נאסא. הדימויים תיארו מה קורה כשמכניסים אסטרונאוט לחדר לחץ והוא מתעוות. זה ניסוי שבודק עד כמה בן אדם יכול להחזיק מעמד, וזה נוצר כשחזרתי מאנגליה ובדיוק התחילו הפיגועים. חוץ מהמקרה הזה, תמיד עסקתי בדימויים מאד לא מקומיים כמו קרחונים, סופות טורנדו ויערות גשם. אני חושב שהבחירה בדימויים כאלו נובעת מרצון להתרחק מהקשרים קונקרטיים מדי. ברור שאני מושפע ממה שקורה מסביב, וגם ממורים ישראלים שלימדו אותי, אבל זה לא הנושא של העבודה שלי. באיזשהו זמן אתה מגיע לשלב שבו אתה עושה את מה שאתה רוצה וגמרנו. בגיל 35 נגמרות המלגות לאמנים צעירים, וכשאתה מפסיק להתעסק בשאלה אם תצליח להיות כוכב צעיר, אפשר להתפנות לציור ולעשות מה שאני באמת אוהב ורוצה לעשות".

ובכל זאת נראה שאתה די מסוכסך עם הציור.
"זה לא שאני שונא את הציור. אני אוהב אותו, אבל נאלץ לפקפק בו כל הזמן. בסופו של דבר אני מעדיף את המצב הזה, גם אם זה אומר שאני לא מפסיק לערער על עצם קיומו של הדבר שאני עושה. כן, מעדיף. עובדה שאני בכל זאת ממשיך לעשות את זה".


פורסם במקור בהעיר

From → ראיונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: