Skip to content

פוזיטיב נגטיב

ינואר 14, 2006

ואליד בשטי, מיילס קולידג', אנדרו פרימן וג'יימס וולינג מלוס-אנג'לס משתתפים ב"סטודיו סיטי" – לא רק תערוכת צילום, אלא גם תערוכה על צילום. האוצרת אפרת שלם מסבירה את הבחירות שלה

"הצילום נולד הרבה לפני שהוא נולד", אומרת הצלמת אפרת שלם. "זאת אומרת, הוא כביכול נולד כשנמצאה הדרך לקבע דימוי צילומי על גבי חומר רגיש לאור, וזה קרה במאה ה-19, אבל בעצם אפשר להגיד שהוא נולד יחד עם הפרספקטיבה, ואולי אפילו קודם. ראיתי בארצות-הברית ציורי מערות. היה שם רישום של כף יד, ולידו הטבעה של כף יד. זה מדהים בעיני. זה רגע עקרוני. היד המוטבעת היא עבודת פוזיטיב-נגטיב".

"תערוכה עם אופי מוזיאלי" – זה היה הרושם שהביעו רבים מן האורחים בפתיחת התערוכה הקטנה "סטודיו סיטי", שאצרה שלם בגלריה טל אסתר. "מוזיאלי" בשל מעמדם הבינלאומי של ארבעת הצלמים המשתתפים – ואליד בשטי, מיילס קולידג', אנדרו פרימן וג'יימס וולינג – שמעולם לא הציגו בישראל קודם לכן, והן בשל היותה תערוכה על צילום, ולא רק תערוכה של צילום. כשאני מספר זאת לשלם, היא נבוכה מעט ושואלת אם "מוזיאלי" זה בכלל מחמאה.

"כשהתחלתי לתכנן את התערוכה, החלטתי לבנות קבוצת עבודות שתדגים כמה גישות שונות בצילום. לא בקטע כרונולוגי, לא בקטע של שיעור היסטוריה של הצילום, אלא בהצגת פרגמנטים שונים שמייצגים רגע בצילום העכשווי. אני אוהבת לדבר על צילום בהקשר של מופע, של איך הצילום מופיע, ובמובן זה יש בתערוכה ארבעה מופעים שונים".
מופעים?
בעיני, צילום מצליח לעשות את זה כשחוץ ממה שהוא מראה לך באופן ישיר, הוא חושף גם רצף היסטורי שהתחיל אי-שם בעבר ונגמר ברגע שהצילום נוצר. בתוך דימוי אחד אתה מאבחן היסטוריה שלמה שהובילה ליצירתו, והרגע שמנסח משהו שמתקיים לאורך זמן הוא הרגע של המופע. אני אתן דוגמה מהתערוכה: העבודות של ג'יימס וולינג הן פוטוגרמות – טכניקה שמעניקה נראוּת דווקא לצל של העולם. כשמסתכלים עליהן רואים פוטוגרמה, אבל נזכרים גם בצילומים שצילם ווקר אוונס בגשר ברוקלין ובציורים המופשטים של פרנץ קליין. הרצף ההיסטורי אמנם אינו ספציפי לצילום, אבל דווקא בגלל התכונות המתעתעות של הצילום, ובגלל שהרבה אנשים שואלים שאלות כמו "מה יש בצילום הזה? מה הביג דיל?", יש במופע ההיסטורי של הצילום דרך לתת דיאגנוזה.

עיר של פרדוקס

"סטודיו סיטי" היא התערוכה הראשונה שאוצרת שלם (33). היא ילידת תל-אביב. צילום למדה בבצלאל, ולאחר מכן עשתה תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. לפני שנתיים וחצי קיבלה מלגת אמן אורח באוניברסיטת UCLA בלוס-אנג'לס, ומאז היא שם, יחד עם בן-זוגה, הצלם ינאי טויסטר. ארבעת הצלמים שהזמינה לתערוכה פועלים בדרכים שונות: ג'יימס וולינג מציג פוטוגרמות מופשטות למחצה, מיילס קולידג' מציג תצלומים של נקודות מסוכנות בבית, שצילם בגיל 12, ואליד בשטי מציג צילומי ארכיטקטורה של סמלי המודרנה ואנדרו פרימן מציג סדרת תצלומים של מתחם ששימש כמחנה שבויים יפנים בזמן מלחמת העולם השנייה. ארבע הגישות מציגות דילמות שמאפיינות את עולם הצילום בכללותו – מיחסי ציור-צילום, דרך יחסי הצילום והמודרניות, וכלה ביכולתו של הצילום לייצג רגע היסטורי או לשחזר תחושות ורגשות באופן אותנטי. כרקע לדברים עומדת לוס-אנג'לס, עיר מגוריהם של הצלמים, ששלם מאפיינת בטקסט שכתבה לתערוכה כ"מגה-פוליס שמבוססת על מודל עתידני, אידילי, ארכיטקטורה אוטופית ובה בעת אנרכיה כאוטית, מדברית ופרימיטיבית. אסופה של קלישאות ויזואליות ומילוליות, ניו אייג' ודארק אייג'".

"אל.איי היא מקום שלא מרגישים בו הווה אלא רק עבר ועתיד. זה דבר שנכון גם לגבי הצילום, שנע בין עבר לעתיד ולא כל-כך חווה את עצמו. ואליד בשטי, למשל, מצלם בתים שתיכננו פרנק לויד-רייט ולה-קורבוזיה. אלו שני סמלים של המודרנה, ואז בא הצילום, עם הסימן הזה של המודרנה_פוסט-מודרנה, ושובר דברים. הרגע הזה שבין לבין נמצא בכל תחום תרבותי כיום, ובלוס-אנג'לס הוא חזק במיוחד. זו עיר של פרדוקס. מצד אחד היא מייצרת דימויים בשביל העולם, ומצד שני יש לה דימוי חזק כשלעצמה. כשאתה מגיע לשם בפעם הראשונה, אתה בא אל דימוי שגיבשת דרך סרטים וסדרות טלוויזיה. זה רגע יפה ומעניין. אתה נמצא במקום קונקרטי, ובעצם חי בתוך דימוי. במקום כזה מעניין לבדוק את המופע של הצילום, שאחראי במידה רבה לטשטוש הזה בין דימוי ומציאות".

אנחנו מדברים במושגים שכיחים בשיח ביקורת התרבות, ובמיוחד כשמדובר בתופעה כמו הוליווד. אבל בסופו של דבר, כשמסתכלים על התערוכה, לא מוצאים בה עבודות שעוסקות בהיפר-מציאות, בגלובליזציה או באינפלציה של דימויים. אם כבר, יש כאן צילום שהולך נגד. צילום בפורמט אישי, פרטי. אם דיברנו על מופע, אז המופע של הצילום הזה הוא מופע מעודן שמנסה לשמר חוויה חד-פעמית ולא לשכפל ולעקר אותה.

צילום הוא מין סוכן כפול. בדיוק בגלל החמקמקות הזו שלו, יש לו כל מיני מופעים. הוא מבליח מפה ומבליח משם, ולא תמיד אפשר לבוא ולהצביע עליו כאן ועכשיו. אפשר לומר שגם אם אל.איי היא לא הנושא של התערוכה. עצם קיומה מכריח אותנו לשאול שאלות. כשמדברים על העיר, הכי קל להדגים דברים דרך דיבור על ספקטקל, אפוקליפסה והיפר-מציאות, ודרך שני הטקסטים המוכרים של ז'אן בודריאר (סוציולוג צרפתי פוסט-מודרני שעסק בניתוח תרבות; י"א) על אמריקה ועל הסימולקרה. הטקסטים הללו נמצאים ברקע של התערוכה בדיוק כמו שצילום מסוים הוא סך-כל הרצף ההיסטורי שקדם לו, אבל כשחיפשתי ארבע גישות בצילום, לא היה לי עניין להראות בודריאר קטן. אנחנו חיים בעולם שמטשטש את המקום הפרטי. לצילום יש תפקיד מכריע בתהליך הטשטוש הזה. אבל במקביל, וזה אחד הדברים היפים ביותר, במקביל הוא מצליח גם לייצר מקום פרטי.

המרחק בינינו לאובייקט

אנחנו עוברים לדבר על עבודותיו של מיילס קולידג' והסכנות הפוטנציאליות שמצא בביתו כשהיה בן 12. התוצאה נשארה בארכיון, והתגלתה מחדש השנה. יש בצילומים הללו משהו מבעית. אולי זה קורה למרות הטריוויאליות של הדימויים, ואולי בגללה.


מיילס קולידג'. צילום צבע

"בסופו של דבר, תמצית הצילום בעיני היא קביעת המרחק בינינו ובין האובייקט", אומרת שלם. "באיזה מרחק מן הדברים אתה בוחר לעמוד, גם כצלם וגם כצופה. זה לא בא לידי ביטוי ברמה כמותית, במדדים כמו שני מטרים או שלושה מטרים וכו', אלא ביכולת לקחת את מה שקורה ברגע הצילום, ולהצליח לשחזר אותו גם בהמשך. הרגע של ה'מאוים' של פרויד, ה'אונהיימליך', קורה או לא קורה כתוצאה של המרחק. זה המקום של הטוויסט, המקום של הבעתה. אבל חוץ מהבעתה, יש בעבודה כזו גם שאלה של מודעות. איזה סוג של מודעות יש לך כשאתה בן 12. האם המבט וטביעת האצבע נשמרים".

צופה מבחוץ ממילא לא יכול לדעת שהוא היה בן 12.
נכון. מי שנכנס ורוצה רק לראות מהר ולא לקרוא שום דבר, יכול לחוות את הצילום כמו שהוא, ולקבל ממנו חוויה אסתטית. אבל לתערוכה יש גם טקסט, ומי שיקרא אותו יקבל עוד רובד של פרשנות. אפשר לחקור לעומק בלי סוף. תערוכה פותחת צוהר, ומי שבא לו יכול להיכנס.

פורסם במקור בהעיר

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: