Skip to content

בידיים קשורות (באופן מטאפורי)

ינואר 6, 2006

"קל לי לצייר אנשים, ובגלל זה החלטתי לא לצייר אותם. קל לי להיות וירטואוז, אז לפעמים אני מפריע לעצמי בטכניקות ציור מסורבלות". הצייר אדם שר מציג תערוכת יחיד בגלריה raw art, ומתעקש לעשות לעצמו חיים קשים.


אדם שר. אקריליק ושמן על בד

אדם שר לא מבין מאיפה זה בא לו. דווקא הוא – מעצב גרפי שלא גדל בבתי הספר לאמנות ומציג בגלריה שנפתחה רק לפני חודשיים – מצליח למשוך אספנים. דווקא הוא – אקטיביסט, סוציאליסט, ממייסדי "סלונה" – פותח תערוכה חדשה, ותוך שעה מוכר כמעט את כל הציורים בשלושת אלפים דולר לחתיכה. כשאני שואל אותו על כך, הוא מתלבט לרגע לפני שהוא משיב. "תראה, הוא אומר, עבדתי בחיי גם במשרדי פרסום. מכרתי לאנשים מוצרים בתוך שקיות ניילון עם לוגו. זה לא שאין לי קווים אדומים. אני לא אעשה אתרים לקזינו, למשל, אבל להתפרנס מאמנות זה דבר לגיטימי לגמרי, במיוחד כשבמקביל אני עושה דברים בהתנדבות. התמונה שאני מצייר עכשיו מיועדת למכירה למען ארגון "פעולה ירוקה" למשל. בכלל, אני נותן הרבה עבודות להתרמות".

הראיון עם שר שונה מראיונות עם אמנים צעירים אחרים. בניגוד לרוב האמנים הישראלים, קשה למצוא בתשובותיו הד לדברי מרצים מרכזיים בבצלאל, במדרשה, או בסדנא של ישראל הירשברג. שר בכלל למד תקשורת חזותית. אם יש לו מניירות, הן מגיעות משם.
"תמיד ידעתי לצייר, אבל אף פעם לא חשבתי שאהיה צייר" הוא מספר. "בתקופת בועת ההיי-טק הוזמנתי לעבוד כארט דיירקטור בחברה בניו-יורק. כשהבועה התפוצצה החברה התפרקה. לא מצאתי עבודה במשך כמה חודשים, והיה לי זמן להסתובב ברחובות. התחלתי לצלם דברים שמצאו חן בעיניי, וניסיתי לצייר אותם. כשחזרתי לארץ החלטתי להשקיע בזה. שכרתי סטודיו והתחלתי לחיות חיים כפולים. מעצב לפרנסה, ומצייר בשביל עצמי".

לא נהנה

עד גיל 20 הספיק שר לסיים תיכון באוקראינה, להתחיל ללמוד בבית ספר לרפואה, לעזוב הכל ולעלות לישראל. בארץ פנה ללימודי תקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב ויטל, ולאחר מכן עבד כמעצב וכמאייר של עיתון "דבר". הוא בן 36, נשוי לתמר ואב לעדן. בגלריה raw art הוא מציג ציורי פופ גדולי מימדים שמתארים חלונות ראווה, לוחות מודעות וסצנות עירוניות אחרות. העבודות משתלבות היטב בגלריה ששוכנת בסמוך לתחנה המרכזית, ורוצה להיות סקסית אך מנומסת, טראשית ומעוצבת.

"הציור הוא כלי להעברת מסר", אומר שר, "וכצייר אני משתמש בכלים להעברת מסר שרכשתי בלימודי תקשורת חזותית. לא תמיד אני נהנה לעבוד על הציור. הרבה פעמים זו עבודה שחורה שנעשית אחרי שהמסר כבר התגבש בראש. הציור הוא פשוט הוצאה של הרעיונות לפועל.
יכול להיות מצב שבו אתה מגיע לסוף העבודה ומחליט שאתה לא מרוצה?
לא, בגלל שהעבודה עוברת כל-כך הרבה שלבים, יש המון סלקציות ושיפורים. הקרב הוא להביא את העבודה לשלמות, וכאן אני משתמש בכלים של מעצב, שיודע להרים פרויקטים.
איזה מסר מועבר בציורים?
אני לא מכניס לתוך הציור איזו אמירה ספציפית. זו פרשנות אישית של אנשים. אני מתעכב על דברים טריוויאליים כמו קופסאות של פרינגלס בחלון ראווה. הכוח של הציור הוא ביכולת לבודד את המראות הטריוויאליים האלו ולהעלות אותם למעמד של אמנות.

מצד אחד אתה אומר שציור הוא כלי להעברת מסר, ומצד שני מתנער מפרשנות.
"אשתי חושבת בצורה לוגית, ואני בא מהבטן. היא כל הזמן מנסה להוציא ממני למה עשיתי מה שעשיתי. אז אנחנו מתווכחים, ובגלל שאני מנסה להסביר לה, אני בעצמי מתחיל להבין מה אני עושה. הדברים שאני מצלם ומצייר אינם סתמיים. אני עושה סלקציה רצחנית, והפריימים שנבחרים לבסוף הם פריימים שמייצגים משהו בשבילי. הדברים טעונים במסר. אי אפשר להתעלם מכך. יש פה תמונה שקשורה במחאה נגד תרבות הצריכה ונגד התופעות שמלכלכות את הנוף האורבני. אני עובד עכשיו על ציור על פי כרזה של חנות פאות. זה מדבר על אשליות, על איך אנשים רוצים להראות, מה זה יופי בשבילם, ומה נשאר מאידיאל היופי הזה אחרי עשרות שנים. אבל כמו שכשאתה מספר בדיחה, אתה לא מסביר את הפאנצ'-ליין, אלא מחכה שאנשים יצחקו. ככה גם אני מספר סיפור, אבל נותן לצופים לנתח".

לא מתאהב

שנים של עבודה כמאייר הותירו את חותמן על עבודתו של שר. המיומנויות הגבוהות שרכש מסייעות לו להתגבר על בעיות טכניות רבות, אך לדבריו, לעיתים הן גם מכבידות על העבודה: "מאייר ומעצב משרתים את הלקוח, וזו תפיסה שאני עדיין מנסה להיחלץ ממנה. כמאייר בעיתון הייתי צריך להעביר את המסר הברור שמשרת את הכתבה. פה אני הלקוח של עצמי. רק אני צריך להיות מרוצה. כשאני מצייר אני צריך לקשור לעצמי את הידיים באופן מטאפורי. בהתחלה היה לי קל, כי יש לי יכולות גבוהות ברישום וצבע. זה לא מצא חן בעיני. במשך כמה שנים ניסיתי לנטרל את עצמי. איתן קדמי, שלימד אותי איור, אמר לי שכשאני מתחיל להתאהב יותר מדי במה שאני עושה, אני צריך לעזוב אותו. כשאני מתחיל להתפרע על הבד וליהנות, אני צריך לעצור. אז אני עוצר. כמאייר ציירתי המון אנשים. קל לי לצייר אנשים, ובגלל זה החלטתי לא לצייר אותם. קל לי להיות וירטואוז, אז לפעמים אני מפריע לעצמי בטכניקות ציור מסורבלות. הכל לפי תחושות ולא לפי ההשכלה. לפעמים אני יוצא להרפתקאות עם כל מיני טקסטורות וצבעים. בין כל תמונה ותמונה משהו משתנה. הרעיון מתגבש אצלי בראש, ואז נכנס המאבק נגד הווירטואוזיות, נגד הרצון לעשות את הכל ריאליסטי כמו שאני יודע, ולגמור עם זה. גם עכשיו, אחרי שכמעט כל העבודות נמכרו, עדיין יש בי חלק שלא לגמרי מרוצה מהתוצאה. תמיד אני אגיד שיש שמונים אחוז בסדר, ועוד עשרים אחוז שדורשים שיפור".

כמאייר ישבת הרבה שעות בבתי משפט. סופרים כמו קפקא ותומס ברנהרד, שהתחילו את דרכם ככתבי עיתון בבתי משפט, הושפעו מעבודה זו, שחלחלה בהמשך גם לעבודתם כסופרים. אתה יכול להזדהות עם זה?
"עבודה של מאייר בבית משפט שונה מאד מעבודה של כתב. כמאייר אתה לומד בעיקר איך לעבוד במהירות ובתנאי חירום. אתה נכנס לאולם, ותוך זמן קצר צריך לתפוס על הנייר את כל מה שקורה מסביב. כשסיקרתי את המשפט של יגאל עמיר, מה שהטריד אותי היה קודם כל איך לתפוס את הפרצוף המתועב שלו, ולא את מה שקורה מבחינה משפטית. אז אפשר להגיד שהדבר שלמדתי הכי טוב בעבודה בבית המשפט זה בעיקר הווירטואוזיות שכיום אני מנסה להתגבר עליה".

פורסם במקור בהעיר

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: