Skip to content

הופה, זה ציור טוב

דצמבר 9, 2005

בוקר אחד פקח הצייר דדי בן-שאול את עיניו ולא ראה דבר. תאונה פגעה בעיניו אנושות, והוא, שבמשך חמישים שנה נהג לצייר מדי יום ביומו, נאלץ לשכב במיטה באפס מעשה. עין אחת הלכה פייפן. העין השנייה עברה ניתוח


דדי בן-שאול. מאוסף סדנת ההדפס בירושלים

לייזר בהול, וניצלה, בערך. שבועות וחודשים חלפו, ומצבה של העין הרואה החל להשתפר בהדרגה. מה שהחל כסדק צר הגיע לכדי עשרים אחוז מכושר הראיה, עד שכבר אפשר היה לחזור ולצייר. אלא מה? הציור השתנה. פתאום הצבעים נראו אחרת, ובן-שאול, עיוור צבעים מלידה, החל להבחין בגוונים שלא הכיר עד כה. "זה היה מאד מוזר" הוא מספר. "בהתחלה לא הבנתי בכלל מה אני רואה. פתאום צצו כל מיני גווני ביניים שלא הבחנתי בהם מעולם".
יש לזה הסבר מדעי?
אני לא יודע מה ההסבר, אבל אני פשוט רואה אחרת. השינוי אינו דרסטי, משום שהידיים שלי עובדות באותו אופן, וגם האישיות שלי נשארה פחות או יותר אותו הדבר. אבל כוח המשיכה של הצבע התגבר, וגם החשק שלי לצאת אל הטבע ולא להישאר בסטודיו.
מה עושות הידיים?
יש לי יד חכמה ויד טיפשה. יד שמאל, החכמה, מתארת את הנושא – את הפרטים, ויד ימין, הטיפשה, נותנת את הליווי הטונאלי. לקח לי הרבה מאד שנים של אימונים להגיע ליכולת לעבוד בשתי ידיים בצורה כזו, בו זמנית. כיום זה משעמם אותי לצייר ביד אחת, זה נראה לי סכמטי. הייתה תקופה שציירתי בעזרת עשר אצבעות שטבולות בצבע ופועלות בבת אחת. התחושה היא מדהימה. מאד פלסטית. זה כאילו אתה מצייר תוך כדי פיסול בחומר.
גם לפני התאונה ציירת בצבע.
כן, ויש המון ציירים קולוריסטים שמציירים בצבע והם בעצם עיוורי צבעים. אנחנו מתפעלים מהצבע שבציורים שלהם, אבל הם בכלל רואים משהו אחר לגמרי.

לא מתחייב

אנחנו יושבים בחצר ביתו של בן שאול ברובע היהודי. עציצים פורחים מכל עבר, חתול שמנמן מנמנם על השולחן, ציפורים מצייצות בכלוב וצבים זוחלים בגינה. כמדי שנה, בפינה מונחות זו על גבי זו שתי חביות גדולות – 150 ליטר של יין תוצרת בית, "קצת למתנות והשאר בשבילי" מסביר בן-שאול בחיוך. כבר שלושים שנה הוא גר כאן עם אשתו, אלינור, בבית עתיק ורחב ידיים. קודם לכן התגורר באבו-תור. הוא גדל וחי באזור מיום שנולד, ומרגיש שהעיר העתיקה היא סביבתו הטבעית. "פעם גרו פה הרבה חילונים", הוא אומר. "הם לא הסתדרו עם הדתיים, הערבים, וזה שאין חנייה, אז במקום הם עברו לגור בגטאות של חילונים".
הופעתו של בן שאול מרשימה למדי. "אי אפשר לפספס אותי", כדבריו. הוא גבוה ושזוף, זקנו עבות, מבטו חודר ודיבורו סמכותי. כשהוא מתהלך בסנדלים תנ"כיים בסמטאות העיר העתיקה, ניתן בקלות לדמיין אותו כדמות מקראית. הוא נולד בירושלים בשנת 1932 בשם יוסף דוד שאולזון. את תחילת דרכו האמנותית עשה בילדותו בתחום הקדרות דווקא, כשלמד אצל רודי להמן והדוויג גרוסמן – זוג אמנים יקיים שהתיישבו בירושלים בשנות השלושים. לאחר שירותו הצבאי למד זואולוגיה ועבד כצפר, כמורה לטבע ואף כמפחלץ. לציור הגיע כמעט במקרה, לאחר שהחל לצייר ציפורים לצורכי מדע, ונשבה בקסם. בסוף שנות החמישים עלה על מטוס לאירופה ושכר סטודיו בפירנצה. מאיטליה המשיך ללימודים בבוזאר בפאריס. שם גם התוודע לאמנות ההדפס. מאז, במשך ארבעים שנה, הוא מחלק את זמנו בין הדפס וציור. בכל בוקר הוא חוצה את שער ציון ויוצא לצייר בנוף.
"אני מעדיף לצייר מקומות בחוץ" מספר בן שאול. "כמה שפחות בניינים. כמה שפחות אתרים היסטוריים. בבניינים יש סימנים מזהים שאתה מתחייב אליהם. הרי לכל מקום יש סיפור היסטורי משלו, וקשה מאד להימנע מסיפור כזה. כנראה שקיים אצלי פחד מנוף אורבני. הוא אינו מאפשר ראייה של צמיחה מחזורית. נוף אורבני הוא התגלמות הקלאסטרופוביה. נוף טבעי, לעומת זאת, בנוי מאדמה, צמחיה, קרוב ורחוק. אלו דברים שאינם טעונים מלכתחילה".

פה, מחוץ לעיר העתיקה? מבחינה פוליטית זה דווקא נוף טעון מאד.


דדי בן-שאול. גלריה אלה

מהפוליטי בכלל לא אכפת לי ואני לא מתייחס לזה. לדברים כאלה יש נטייה להתחיל להיות סיפור ולהפסיק להיות ציור. אני מנסה להתחמק ולהימלט מכל גוון של סיפוריות שמשליכה על הציור. הטבע כשלעצמו מספיק, והשהייה שלי בטבע מספיקה. הציור הוא פועל יוצא של מה שאני עושה בחוץ. ובכל פעם אני עושה משהו חדש.
מה מתחדש כשאתה יוצא אל מקומות דומים כל-כך יום אחרי יום?
הנוף הוא בכלל לא האייטם של הציור. הוא לא באמת מעניין אותי. יש בו אלמנטים שאני משתמש בהם, ויש שינויים והתרחשויות שאני מקבל באופן סביל. מה שמשנה זה מצב הרוח שלי, שמשתנה. כשאני יוצא מהרובע, דרך שער ציון, אני אף פעם לא יודע אם אני הולך לפנות שמאלה או ימינה, אם אשב בשמש או בצל. הבחירות הללו, שקורות מעצמן, מפתיעות אותי בכל פעם מחדש. אז המקומות לא משתנים, אבל אני כן.

לא מוותר

מאז הפגיעה בעיניו ממעט בן שאול לעבוד בסטודיו האפלולי, ומעדיף לצאת ולעבוד בשמש. מזה זמן רב שמכבש ההדפס שברשותו, בן מאה וחמישים שנה, עומד מיותם ומעלה אבק. בשנה הבאה, אם עיניו יאפשרו זאת, הוא מתכנן להחזיר את המכבש לשימוש ולהדפיס סדרת ספרי אמן. ספר אחד כזה, פרי שיתוף פעולה בינו ובין סופר הילדים אורי אורלב, הודפס לפני תשע שנים בסדנת ההדפס הירושלמית. מבין טכניקות ההדפס השונות – ליטוגרפיה, תחריט, חיתוך עץ, משי ועוד – נדמה שהליטוגרפיה (הדפס אבן), תחום התמחותו של בן שאול, היא המוזנחת ביותר. מעטים הם האמנים שמתנסים בטכניקה זו בתקופתנו. מעטים עוד יותר מקדישים את עיקר זמנם לכך. בן שאול, שבילה עשרות שנים ליד המכבש והנחיל את התורה לדורות של אמנים כשלימד בבצלאל, מבטל את העניין כלאחר יד. "לשאול מה עושים היום עם ליטוגרפיה זה כמו לשאול מה עושים היום עם ציור" הוא אומר. "בעולם שלנו רגילים שכשממציאים מכשיר חדש, הוא מחליף את המכשיר הישן שנזרק לפח. באמנות זה עובד אחרת. אתה אף פעם לא צריך לזרוק את המכשירים הישנים שלך. לכל אחד מהם יש איכות ייחודית ובלעדית. אמנים שוכחים את זה, ובגלל ששוכחים את המכשירים, שוכחים גם את הדרך. היום אמנים מבטיחים לא עושים אמנות אלא סוג של תיאטרון. זה לא סתם שמיצג תופס מקום מאד חשוב באמנות העכשווית, ושאמנים מאד מופנמים הופכים להיות אנשי אמנות תיאטרלית. כשאני הולך לתצוגות הללו אני מת משעמום. אז יש מחיאות כפיים, ויש צורך למצוא חן, ובסופו של דבר במקום הפנמה אנחנו מקבלים החצנה. זה לא שאין צעירים טובים. אלו מהם שלא הופכים לאידיאולוגיים מידי ולא חושבים שציור הולך להפוך את העולם, הם דווקא בסדר, לפעמים. לנו, הזקנים, יש פריבילגיה. אנחנו יודעים מתי להגיד הופה! זה ציור טוב".


דדי בן-שאול. גלריה אלה

לא ממסגר

כעבור שעתיים, הראש הלום מיין והרצינות מתפוגגת. שתי תלמידות לשעבר מגיעות לביקור ומספרות שהיו בטוחות שיימצאו את בן שאול בחוץ, מצייר. הוא מחייך, משגר עקיצה ומספר שפעם עיתונאים לא התעסקו באמנות, כך שאפשר היה לצייר בשקט. "יש ציטוט של קנדינסקי, שאומר שמבקרים, אוצרים ובעלי גלריות, פועלים כמו אמנים ללא כלי עבודה. או לפחות ללא כלי עבודה של צייר. זאת אומרת, שבעצם הביקורת שלהם מאד סובייקטיבית. יש להם טעם, זווית ראייה ושאיפות משלהם, וקשה להם מאד להתחבר אל מישהו ולבקר אותו. למעשה הם מבקרים את עצמם. את האידיאלים שלהם ביצירה. עשיתי פעם אחת תוכנית רדיו יחד עם עדי צמח, הפילוסוף. שאלתי אותו, בשידור חי, מה זו אסתטיקה. בהתחלה הוא היה המום מהשאלה הטריוויאלית. אחרי דממה קלה, כי צמח לא שולף משפטים סתם, הוא אמר דבר מדהים; הוא אמר שהאסתטיקה היא מסגרת ליופי. זאת אומרת שהאסתטיקה מגדירה רק את המסגרת של מה שאיננה יכולה להגדיר. זה יפה, כי אם אתה ממסגר משהו, אתה בעצם מבין שאין ביכולתך להגדיר אותו, אלא רק לפרש. וברגע שאתה מתחיל לפרש אמנות אתה מסתבך, משום שהסמלים אף פעם לא ברורים.
אתה מדבר על סמלים לא ברורים ועל יופי בלתי ניתן להגדרה, אבל כשגדעון עפרת אצר תערוכה שלך, הוא תיאר את העבודות במושגים כמו "טראומה", "קרע ברוח" ו"השתחררות מדמונים". את ציורי הנוף הוא כינה בשם "נופי מוות". אלו מושגים מאד מוגדרים ומאד מחייבים.
גדעון הוא איש רוח מלא ידע, ואני מאד מכבד אותו. לקראת התערוכה הזו נפגשנו ודיברנו במשך שעות, אבל אני מוכרח להודות שכשקראתי את הטקסט שכתב הרמתי גבה. זו הייתה הפתעה גמורה בשבילי, כי הוא ראה בעבודות שלי דברים שאני לא ראיתי מעולם. אז מה, אני אגיד לו שזה לא נכון? הוא בחר את העבודות לתערוכה, הוא גיבש את התזה, ואני לא התערבתי. ממילא בסופו של דבר הציור נשאר ציור והטקסט נשאר טקסט. אם מישהו אחר היה אוצר את התערוכה הוא היה בוחר עבודות אחרות וכותב טקסט אחר.
ואין לך שום בעיה עם זה?

לא, כי טקסט הוא טקסט, והוא יכול להתקיים במקביל. צריך רק להבין שזו תמיד פרשנות, וזה עניין סובייקטיבי. חוץ מזה, תראה, המבקר לעולם לא יבין אמנים, כי הוא משוחרר מן הצורך, או האובססיה, של אמן יוצר. אמן צריך לעשות וליצור. זו הדרך שלו לגעת במציאות. אחרת הוא לא חי.

פורסם במקור ב'כל-העיר'

From → ראיונות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: